השעה קצת לפני עשר בלילה. סיימתי לעבוד מאוחר. קיבלתי טרמפ
לת"א והחלטתי שבדרך הביתה אעצור לאכול משהו. נכנסתי לאחד מבתי
הקפה האהובים עלי והזמנתי מרק. בפנים חם, נעים ובחוץ התחיל
גשם. ואני יושב בפנים, מתכנס מתוך המעיל שלי, אוכל ת'מרק,
ברדיו 88FM יש תכנית בלוז כל לילה מ-22:00 עד 23:00, מתאים
בדיוק לעכשיו. וככה אני יושב, אוכל, נרגע מהיום, מסתכל על
הרחוב הגשום מבעד לחלון והמוזיקה מתנגנת. אחלה פסקול לערב
חורפי. אנשים במעילים עם מטריות, רצים הביתה, לתנור. לשוקו,
לשמיכות. ואני בבית הקפה, יושב ואוכל וחושב על כמה שהמרק טעים
ועל איזה אחלה מוזיקה יש ברדיו, ועל זה שעוד מעט אתקפל בדרך
הביתה, לשמיכת פוך שלי. ועל האנשים האלה שאני רואה, שבטח מישהו
או מישהי מחכים להם בבית, ועל אנשים אחרים, שאפאחד לא מחכה להם
בבית, ואולי בכלל אין להם בית. סיימתי, שילמתי ויצאתי. יאללה
הביתה, לישון. בדרך אשים את הראש על החלון ואנמנם עד הבית. אני
יורד בתחנה האחרונה אז לא אכפת לי. הנהג (או מישהו אחר) כבר
יעיר אותי. עובר אוטובוס 66, פספסתי. טוב, נחכה לאוטובוס הבא.
ברדיו נגמרה התכנית, וזה הזמן לשמוע קצת עמיר לב (מדברים על
פסקול מושלם לערב חורפי). עומד בתחנה ומחכה. הנה עוד אוטובוס.
גשם כל הזמן. באוטובוס שמתי את הראש על החלון ונמנמתי, ועמיר
שר לי בתוך האוזן. והדרך ממשיכה.


פתאום!



בום!



דקה בערך לפני זה פקחתי את העיניים, לראות איפה אנחנו, ואז
ראיתי איך האוטובוס נכנס במכונית פריווט שחתכה אותו מצד שמאל.
נעצרנו. כולם מבוהלים, יורדים למטה לראות, מתקהלים סביב לאוטו.
בתוך האוטו נהגת מבוגרת, בהיסטריה טוטאלית. היא קיבלה מכה
בצוואר, שמאוחר יותר החובשים אמרו שהיא לא רצינית, אבל היא
היתה בפאניקה נוראית. והנהג? דוחק בנו שנחזור לאוטובוס, הוא
רוצה לנסוע. מה לנסוע? מה קרה לך? תראה מה עשית! כולם צועקים
עליו. נהג מניאק. אפילו לא עניין אותו מה קורה לגברת. הוא רק
אמר לה שתזיז את האוטו. הוא כנראה רצה להתחפף. אנשים צעקו עליו
שיתבייש. והוא בשלו. לא אכפת לו. קראנו למשטרה ולמד"א,
ובינתיים, בעוד שאר יושבי האוטובוס רבים עם הנהג, אני ועוד
מישהי מהאוטובוס הלכנו לעזור לגברת. והיא צרחה ובכתה ולא נראה
היה שהיא בכלל שמה לב שאנחנו שם. ניסינו לדובב אותה, ואיכשהו
בין כל הצעקות והבכי שלה הצלחנו לקלוט שם שהיא צעקה, של ידיד
שלה. אז לקחנו את הסלולרי שלה והתקשרנו לאותו ידיד. הוא בא
במהרה ועזר לנו, ובינתיים הגיעו המשטרה ומד"א, וסגרו את המקום.
תחקרו אותנו, מה קרה, איך קרה, הנהג רב שם עם השוטרים. אחרי
שהידיד של אותה אשה הזיז את האוטו הנהג הזיז את האוטובוס הצידה
וירד לתת פרטים למשטרה. נשארנו עם הגברת וסיפרנו לידיד שלה איך
קרתה התאונה, והוא ניסה לעזור לנו להרגיע אותה, אבל בלא הצלחה
יתרה. בסוף לא היתה ברירה והחובשים היו צכירים לתת לה זריקת
הרגעה כי היא השתוללה. אז הם לקחו אותה משם. בינתיים הגשם
התחיל לרדת שוב וכל הנוסעים ברחו חזרה לאוטובוס. דיברנו קצת עם
השוטרים ואז התפזרנו גם אנחנו.

לא היה כל סימן שהאוטובוס עומד לזוז בקרוב, כיוון שהנהג נחקר
ע"י השוטרים. אז כל אחד מחפש לעצמו איך להגיע הביתה. אני
והבחורה שאתי (לא זוכר את שמה), חושבים לקחת מונית. אבל אין לה
כסף. אז הצעתי שאשלם עליה. היא היססה אבל הבהרתי לה שאני עכשיו
נוסע הביתה, לא משנה איך, ולא משנה כמה זה עולה. אם היא רוצה
לבוא, היא מוזמנת. אם לא, שתישאר שם. אז היא הסכימה. טוב,
מחכים למונית. אנחנו לא היחידים שלוקחים מונית אז זה לוקח זמן.
בינתיים קר, למרות שאני במעיל חם ועם כובע, ואנחנו ביחד מתחת
למטריה שלי. מדברים. היא ספרה לי שהיא רוצה להיות שחקנית ושהיא
מתחילה ללמוד בבית צבי, ושהיא כותבת שירים, ועל העבודה שלה
שהיא שונאת ועל המשכורת המחורבנת. אין מה לעשות בובה, חשבתי
לעצמי. את לא היחידה שתקועה בעבודה שאת שונאת עם משכורת
מחורבנת. אבל לא אמרתי כלום. המונית הגיעה. נסענו הביתה
ודיברנו כל הדרך, בעיקר על התאונה. עצרנו בבית שלי כי זה היה
יותר קרוב, שילמתי לנהג גם עליה ונפרדתי ממנה. בנסיבות אחרות
אולי הייתי עושה משהו, אולי לוקח טלפון. אבל הפעם הייתי עייף
וזה לא היה בראש שלי. היא אמרה לי תודה, נתנה לי נשיקה ועליתי
הביתה, למיטה החמה שלי. הייתי כל כך עייף שלא היה לי כח לישון
אפילו .

איזה לילה מטורף. מי חשב שמלילה שקט כזה עם מרק ורגיו ובלוז
ייצא בלגן כזה. אבל אלו החיים, מלאים הרפתקאות. שומדבר לא קורה
כמו שאתה מתכנן אבל איכשהו הכל יוצא לטובה. ג'ון לנון אמר פעם:
"החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות". כמה
שהוא צדק.