ש: שלום, הנה אנחנו בחולון, מזיעים, עם נועם וואהל,
או אם תרצו, בטורנטו הקרה (הוא רוצה).
לפני מספר שנים הודיע נועם על פרישתו מכתיבת שירה,
כשהוא עשה זאת, הייתי בן 23, סטודנט לספרות השוואתית,
ולא יכולתי שלא לחשוב על פרינס. או האמן שנודע לשעבר כפרינס.
והנה אנחנו עם הכותב שנודע לשעבר כמשורר, מה קרה עם זה?
ת: טוב, יש לי ספר שירים עכשיו, תחת השם איתמר הלוי,
המצאתי משורר, כך שגם שפרשתי מכתיבה, המשכתי לכתוב.
ש: אפילו לפני כן מצאת דרכים להתחמק מאותה הצהרה ו
מלהיות מרכז הכותב של השיר ויצרת שדה יצוג
ריק מאוטוריטה כותבת. נמלטת.
ת: נראה לי. אומנם לא הייתי מודע לכך
בזמנו אבל כבר נמאס לי מה"אני" בכל השירים ובהחלט התנגדתי
לאותו ריק מאגד. ובסוף המצאתי משורר שהוא ללא ספק חלק ממני.
ש: השאלה היא, מה היה קורה אם היית נוטש את השירה?
ת: טוב, אלו היו שנות השמונים כשהכרזתי שאני פורש.
בגין הסתגר בחדרו. פלאש דאנס היה חזק. ואני?
אני פרשתי מהגדרה מסוימת של השירה.
מה שמעניין הוא שביליתי שנים בעבודה על איתמר
שבהחלט חורגת מהרגע הלירי הבודד שאליו התכוונתי
אם אתה לוקח רגע של רגש או הכרה ומתרכז בו כשמונה שנים
הוא הופך למשהו אחר, הוא הופך למעיין נרטיב או מדיטציה,
סוג אחר של פרגמנט. הפרגמנט שאני מעוניין בו,
המתגנד לנרטיב לינארי, כך שבסוף הפתעתי את עצמי.
ש: חשבתי על זה, איך אפשר ליצור טקסט
בלי שימוש במילה "אני"? השירה שלך עושה את זה במובן מסוים,
אתה אספן. אינך יוצר פרספקטיבה רחבה של תמונת עולמך,
אלא תמונות אחרות, מה זה?.
ת: מה? קארבר לקח מקטעים מסיפורים של צ'כוב,
קיצץ אותם לשורות קצרות והפך אותם לשירים - לך תגן על זה.
תבין, אל מול הקורא, אני, בתור משורר, קיים רק במרווח שבין
השורות.
יש הרבה מאוד כתיבה פואטית בתיאוריות העכשוויות.
אני מוצא שתחת השם "איתמר הלוי"
אנו מוצאים כותב שהוא נתב של טקסטים,
שבדרך מסוימת, בקריאה חוזרת של איתמר, אנו מוצאים בעיקר
חוסר, אין דמות דומיננטית, "אני".
ניסיתי לפשפש טיפה עם אובדן שנמצא תמידית בחיי.
ניסיתי לגלות זאת באמצעות שיחה בין הטקסטים.
ש: הייתי רוצה לברר עכשיו את הקשר בין התאוריה לשירה
רוב הציטוטים שלך הם מופשטים או פילוסופים,
מהי צורת הכתיבה כאן?
ת: אני כותב אחרי שהמשהו שנכתב עליו כבר לא שם.
השירה מסיימת דברים. אבל היא גם דרך בשבילנו לשאול שאלות.
ש: האם הדרך האוטוביוגרפית
היא הדרך הטובה ביותר לשאול שאלות?
ת: נראה לי. אנו מעוניינים להבין את אותה בעיה של הכותבים,
שבמקרה של איתמר, אנו חופשיים ממנה.
הרעיון של שימוש בטקסטים של אחרים
הוא תנועת התנגדות לאוטוביוגרפי.
ש: טוב, כן ולא. אני מניח שכתיבה ביקורתית לא אמורה
להיות אוטוביוגרפית, נקודה שמבלבלת ומעניינת אותי.
ת: קראת את "מבוך של קולות"? הטקסט הזה הוביל אותי
לנתב של טקסטים וספרים.
דרידה, קלווינו- כותבים שלא הייתי מגלה בדרך אחרת.
אני אוהב לקרוא טקסטים כסוג של של ארכיטקטורה,
אם אני הולך לתסכל את ה"אני" הלירי,
לפתוח את הנקודה הזאת להכרה,
כמה דברים מעניינים יכולים לקרות- ובדרך מוחשית מאוד,
על הדף ומחוצה לו. חלל אחד שנכנע לשני,
אני חושב שהסוגיות האלו של צורה ותנועה
הם מה שהופכים כתיבה וקריאה לכל כך כייפים.
ש: כן, כמו לנהוג לעבודה, אה?
ת: ברצינות. אמנות המשורר היא ליצור את אותו חלל מעניין
בו יש אפשרויות תנועה. כשמנסים לקריאה הכרתית של איתמר
מנסים לאגד תמונות, לאתר דפוסים
זה נכשל תמיד בדרך זו או אחרת.
הם צריכים לחפש תחושה של השיר- אותם חרכים רבים אפשרים
שנפתחים לפניהם. אחד הדברים המעניינים לגבי ארכיטקטורה
הוא חקר אותה צומת של רעיון וצורה.
איך לתת צורה לחלק מאותם הדברים  שאנו מדברים עליהם.
אני לא רואה שוני בין סוג אחד של יצוג לשני.
הטקסט הוא תמיד טקסט. תמיד ההפרדות בין הטקסט
מוצאות את עצמן מתמוטטות, קשה שלא לחשוב על צורה
במונחים של כוח: חלוקה מסוימת וצורות מסוימות כהתגלמות כוח.
לצורה יש סטטוס ושימורה הופך לשימור כוח.
ש: אחת הסיבות ששירה לא השתנתה היא כי היא
רוצה לאחוז בכוח שהמסורת הקנתה לה.
האירוניה היא שהנסיון לשמר את הכוח הפך את השירה
למיושנת וחסרת כוח, חסרת רלוונטיות.
ומתישהו השירה תכנע לפרדוקס.
אנו חייבים לתת את הכוח כדי לקבל אותו בחזרה.

-סוף חלק ראשון-