ליד הכניסה, ליד הדלת. עכשיו אני עומד, קפוא. מכירים את ההרגשה
שיש לפני רגעים מכריעים, השקט שלפני הסערה? אני מכיר. רק לפני
רגע רציתי לקום ולברוח, אבל משהו משך אותי לכאן. אותם פנים, כל
פעם שאני עוצם עיניים. אותם פנים שנתנו לי סיבה לחייך, בפעם
הראשונה בחיים. גיליתי, שאני אוהב לחייך. אותה תנועה שחשבתי
בהתחלה לעיוות של הפנים, התגלתה כדבר שאני הכי אוהב לעשות. אני
מכור. אני חייב ללכת אחרי הפנים. חייב.

רק לפני שבוע רציתי לפוצץ את העולם. לקחת אותו איתי. רציתי
להגיע לתחתית, משם אפשר רק לעלות. חיי כבר איבדו כל משמעות.
אני לא ישן בלילות, לא חולם. יש את הרגעים בלילה, שאני לא ישן,
אבל אני גם לא ער. חצי מת, חצי חי, מסתובב בין עולמות
דימיוניים שיצרתי כדי להמשיך ולחיות. איבדתי את התיאבון,
וירדתי במשקל. האנשים שמסביבי התחילו לדאוג. לא עניין אותי, לא
התייחסתי. כל עוד לא נוגעים בי, שיעשו מה שהם רוצים. לא נתתי
שיגעו בי. אני שונא שנוגעים בי. אבל הייתה אחת, שבכל זאת. לא
יכולתי להגיד לא, הייתי מרותק. מוחי זעק לא, אבל עמוק בפנים
משהו אמר לי כן. אותם פנים. היא נגעה בי, הרימה את הראש שלי,
חיבקה אותי. לא יכולתי לראות אותה בוכה, אבל ידעתי, שמעתי.

מאז אני זוכר הכל. התחלנו לדבר, שאלתי אותה הרבה, מתחמק מעצמי,
מפחד להתמודד עם הדמות של עצמי. אבל ככל שדיברנו יותר, ככה גם
הפחד ירד. הואקום שהוא יצר בהעלמו משך אליו רגעים קלים של
אושר. אז חייכתי.
אף פעם לא ראיתי אותה כמו עכשיו, הכל באור שונה. אני חושב
שאפילו חלמתי בלילה. ישנתי. ההרגשה אחרי שישנתי כמו תינוק, כמו
להיוולד מחדש, אני לא אשכח אותה. כל זיכרון ממנה מעלה עוד חיוך
על שפתי. השפתיים. רק רציתי לנשק אותה באותם רגעים, אבל פחדתי.
ואם תדחה אותי? ותעלם מחיי שוב? לא היו לי חיים לפניה ולא יהיו
לי עוד חיים בלעדיה. אין שום דבר יותר חשוב מידידות, ואני מוכן
להקריב את חיי בשבילה. היא משלימה אותי.

החלטתי שאני חייב לחיות. בשבילה, לא בשבילי. אני רוצה להיות
איתה, לשמור עליה, על המלאך שלי. אני חושב שהיא ידעה. אבל לא
אמרה כלום, חיכתה לי. אם הייתי יודע אז מה שאני יודע עכשיו, לא
הייתי מגיע למצב שלי. הייתי מתחתן איתה. מחבק, מנשק, כל
החבילה.

כשהשתחררתי מבית החולים, היא לקחה אותי הביתה. אמרה שאני צריך
לנוח והלכה. אבל לא לפני שהיא נשקה לי על הלחי. שכבתי במיטה
והיא התקרבה, הצמידה את שפתיה החושניות לפנים שלי. הרגשתי לחות
מבפנים. עיניי החלו לדמוע, אז עצמתי אותן. ואז היא הלכה.
ראיתי את הפנים שלה. פתחתי את העיניים, אבל היא לא שם. היא
מחכה לי. עד עכשיו אני הייתי זקוק לה, אבל עכשיו היא צריכה
אותי. ואני מוכן מתמיד בשבילה. יצאתי אליה, לבוש בבגדים הטובים
ביותר בארון, חשוב להראות טוב לידה.

הגעתי לפתח ביתה, אני רואה את האור מהחלון. מביט בדלת. רועד.
ליד הכניסה, ליד הדלת. עכשיו אני עומד, קפוא.
חיי הולכים להשתנות.