אתמול בערב,
בכיכר דאם,
קצת לפני שקולה
של השמש,
שב ונדם,
ראינו אוסטרלי אחד,
יושב על ספסל
וחושב שהוא
ג'ים מוריסון.

ישבו לידו על הספסל,
מעבירים ג'וינט ומחייכים,
חברה שלו,
בלונדית מתוקה ושקטה,
שני תרמילאים גרמניים
צעירים,
לאחד מהם הייתה גיטרה,
האוסטרלי ניאות
לתת שירים,
בין כולם ישב מאורי זקן,
שנראה כמו גורו של מישהו,
וחייך.

האוסטרלי סיפר,
וכולם הקשיבו,
כיצד כתב את
"ריידרס און דה סטורם".
הגרמני ניסה ללוות אותו
בגיטרה,
אבל הוא לא ממש ניגן,
והאוסטרלי ידע רק
שורה אחת.

"את זוכרת איך כתבתי את
השורה הזאת, בייבי?",
שאל את הבלונדה השותקת,
שרק הביטה בו בהערצה,
וליטפה לו את היד
(גירל, את חייבת
לאהוב את הגבר שלך,
לגרום לו להבין
שהוא לא לבד,
ואם את כבר שמה,
אז קחי אותו ביד).

היו שם עשרות יונים
ומאות אנשים
ושקט מעושן, רגוע,
מהורהר,
מתחת לשקיעה,
כה קפואה ומהממת,
שלאורה אף
ריידר,
לא דהר.

האוסטרלי שר
על כמה ריידרס
מאיזו סערה,
ופניו הסגירו
את צלקות נפשו,
הוא חתם לגרמנים
'בידידות, ג'ים מוריסון',
ולרגע לא הפסיק,
לגרד בראשו.

חושך בכיכר דאם
ג'ימבו האוסטרלי
זה מכבר
נעלם,
הגרמנים ניגנו עוד קצת,
והסתלקו גם הם,
"לאן נעלמת השמש
כשהיא טורחת
להיעלם?!"
צורח הגורו,
לעצמו או למישהו,
לפני שנרדם,
"הרי אין מספיק
מקום בים!"

מבט אחרון
ממני
לכיכר,
נתקעתי עם
השורה האחת
שהאוסטרלי שר,
ואת ג'ים מוריסון
כבר לא אפגוש
על המדרגות השותקות
של דאם סקוור,
האם נותר
עוד פרש,
שעדיין דוהר?

                                                       
אמסטרדם, יוני 2001