כשאתה חי בעיר,
קיים תמיד
סיכוי סביר,
שבשמונה בבוקר,
בדיוק כל-כך
נמרץ,
אל מתחת לחלונך
יגיע איש שמן,
לבוש שכפץ,
ישתעל שיעול יבש,
יפלוט חצי גניחה,
ויתחיל לקדוח,
משום-מה,
באיזו מדרכה.
כשאתה חי בעיר,
מהר מאוד
אתה מכיר,
את הנפשות ההן,
הפועלות,
את בתי-הקפה
של הבוקר,
הקיוסקים של
הלילות,
יודע איזו שווארמה
סוגרים הכי מאוחר,
מזהה במכולת את
הג'אנקי הזקן,
עם הכובע המוזר,
תוהה אם תגמור
כמוהו,
מתעלם ממנו
במבט שקט,
כשאתה חי בעיר,
לבד,
פה ושם אתה
קצת מת.
כשאתה חי בעיר,
כל מחר נראה שביר,
העבודה, החשבונות,
כמה יקר זה
ליהנות,
כמה קל
לחוש עני,
בעיר תמיד
תהיה משני,
משועבד להרגלים,
כשהימים מתגלגלים,
והצ'ק נכנס, שוב,
מאוחר,
בפארק עצוב
תרגיש חשוב,
ולא תמצא דבר
לומר.
כשאתה חי בעיר,
אתה נושם את
הגירוי,
כל יום, כמו לוטו,
מגלגל אליך
סיכוי,
הבזקים של אורות,
אינספור בחורות,
יצרים רוקדים טנגו
באוויר,
זה חתיכת דבר,
כשחושבים על זה
לרגע,
לחיות בעיר.
לונדון, יולי 2003 |