עולה לאוטובוס, מתפלל שיהיה מושב פנוי, אלו השעות העמוסות של
היום, אין מקדימה, אין מאחורה, עוד יום נפלא.
מתיישב על המדרגות של הדלת האחורית, מסתכל ימינה, רגליים של
אישה מבוגרת, שמאלה, פח זבל, והריח הזה עוטף אותי. טוב, זאת לא
נסיעה ארוכה, אולי ארבעים דקות לכל היותר. מרים את הראש, זה
אולי הדבר הכי טוב שקרה לי היום, השמים. מסתכל על השמים
בעיניים מכווצות ועוברת ציפור, יש לי רעיון, אני אספור ציפורים
עד שנגיע.
בינתיים ספרתי אחת. זה לא יכול להיות שבכל המרחק הזה יש רק
ציפור אחת, נכון?
מטוס. אני מחשיב את זה גם כסוג של ציפור.
שתיים.
טוב יש גם את הכדורים הכתומים האלה על חוטי החשמל, זה גם ציפור
בשבילי, אבל יש הרבה, נמאס לי לספור. למה הם שם בכלל? אני חושב
שאמרו לי פעם שזה בשביל שהמטוסים לא יתקעו בחוטי חשמל, באותו
הזמן זה נשמע לי הגיוני, עכשיו לא כל כך.
כשאני עושה שבת אין אף אחד בבסיס, יש לי את המפתחות לכל
המשרדים ואתמול ראיתי סרט על שוד בנק. בחדר של המג"ד יש ארון
מלא גביעים מכל מיני ימי ספורט, הם עשויים מחומר דמוי זהב כזה,
אבל נניח וזה זהב ואני נכנס לשם בשבת, פותח את הארון וממלא את
התיק שלי בכמה, ביום ראשון יוצא מהבסיס מוקדם בבוקר והולך
לאיזה מפעל כדי להמס את כל הגביעים עד שתהיה לי עיסת זהב, מוכר
לאיזה עבריין וחי טוב שנה שנתיים.
רק מחשבה.
אני מכיר את הדרך הזאת בעל-פה וזה שאני כרגע רואה מהחלון רק את
השמים לא משנה את העובדה שאני יודע בדיוק איפה האוטובוס עובר
עכשיו, אנחנו מתקרבים לעיקול הגדול, אני מקדים תרופה למכה
ותופס בברזל של הדלת כדי לא לעוף אחורה ובאמת העיקול לא מאחר
להגיע והנשק של החייל שיושב על הרצפה של האוטובוס מאחורי ממשיך
להיתקע לי במותן והוא שוב מבקש סליחה.
אני לא מבין למה אנשים לא אוהבים רוסים. אני גם לא מבין למה
רוב האנשים באוטובוס רוסים. אני יכול להבין למה רוסים מדברים
רוב הזמן רוסית למרות שהם גרים בארץ ואני גם יכול להבין למה זה
מעצבן ישראלים, בכל זאת, זו לא סיבה לא לאהוב אותם.
רוסי אחד נותן לי לשבת בכסא שלו כי אני חייל, אני אומר תודה
ומתיישב. חשבתי שהוא יורד בתחנה הבאה. בינתיים הוא מדבר איתי
רוסית, אני לא מבין אבל אני חושב שהוא צוחק עלי עם חבר שלו,
הוא מסתכל עלי ומתוך כל הבלבול אני מבין את המילים "פרטיזנים"
ו"חמאס", זה כנראה בגלל שיש לי זקן.
הגעתי לשתי מסקנות תוך כדי הדיבור שלו, הראשונה היא שהוא באמת
נתן לי את המקום כי אני חייל ולא בגלל שהוא יורד בתחנה הבאה,
כי כרגע עברנו אותה. והשניה היא שהוא אידיוט. זה מספיק סיבות
בשבילי לקום משם, אני אומר לו שישב פה ואני אעבור למקום אחר,
עברתי.
אם הייתי יודע שאני הולך למות בעוד ארבעה חודשים, הייתי שודד
בנק? סביר להניח שלא, אבל הייתי חושב על זה, זה בטוח.
אני עייף, עייף מאוד ועכשיו שאני גם יושב בכסא עם ריפוד זה
מתחיל להשפיע עלי והעיניים נעצמות. אם יש דבר אחד שאני שונא
ואוהב באותה מידה זה לישון, אין לי כוח להסביר למה, אני עייף
מדי.
הגענו לתחנה הסופית, משם תפסתי אוטובוס קצר עד הבית, הורדתי את
המדים והלכתי לעשות מה שאני הכי אוהב, לישון, אני שונא את זה.