השנה 2010 הייתה השנה הכי קשה. קולות הצופרים שאגו ודממו כל
שעה, קריית שמונה כבר מזמן נכבשה. גדר ההפרדה מסביב לתל-אביב
הייתה עשויה פלדה יצוקה, אבל הם עדיין הצליחו לחדור. ביום שבת
לא היה איש ברחובות. האימה, הפחד, הטרור, הם עטפו אותנו.

הייתי צועדת ברחובות מכוסה ברעלה, דואגת להסתיר את עצמי
בצללים, לא להתבלט בין האנשים. זיכרון זול על ילדות זוהרת
בירושלים. היום אני כבר לא יכולה לבקר בירושלים. ירושלים היא
עיר קרה. אנשים כמוני כבר אין, הייתי רוצה שיהיו יותר, אבל כ"כ
לבד פה. ההלוויה של אחי הייתה אתמול, הוא נרצח בגלל שהוא היה
ישראלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי להיות ישראלית, ידעתי ששונאים
ישראלים בגלל היותם ישראלים. אבל שמחתי שנולדתי בארץ ישראל.
בטיולים השנתיים בביה"ס היו מראים לנו ארץ יפה, מטופחת,
יישובים קטנים וערים סואנות. אורבניה וחקלאות. זה לצד זה.

מאז הסכם השלום עם הרפובליקה הלאומית של איראן ב-2005 התחיל
הבלגן. תנועות ההתנגדות האיצו את מאמציהם, הפיגועים, התקיפות,
האלימות ברחובות. הכאוס השתולל. הצבא יצא מכלל פעולה, המדינה
התמוטטה. התפוררה. עד עפר.

"מהעפר באנו ואל העפר נשוב,
בדרכינו שלנו, איש לא יצעוד..."

ש"ס השתלטה על המדינה.