חניתה הייתה הפעם הראשונה שלי. הייתי גם הפעם הראשונה שלה, ככה
שלשנינו היה קטסטרופה רק שאף אחד לא ידע. חשבנו שמושלם. עשינו
את זה נורא מהר. דקה וחצי על השעון. האמת שאני זוכר מדדתי
בדיוק 45 שניות, להורים שלה היה שעון אלקטרוני כזה עם תצוגה
כחולה, ואני זוכר שתוך כדי חשבתי שזו הפעם הראשונה בחיים שלי
בסקס והפעם הראשונה שלי בחיים שאני רואה שעון עם תצוגה כחולה.
מדדתי את השניות. בדיוק 45 שניות. אחר כך קראתי בל-אישה ש-45
שניות זה באמת לא מי יודע מה, ואולי צריך טיפול או משהו.
יומיים אחרי זה שכנעתי את עצמי מספיק טוב שזה היה דקה וחצי,
ודקה וחצי אמרתי לעצמי, זה בהחלט מכובד לפעם הראשונה. מה גם
שלא התפרקתי לפני זה. חניתה הייתה מרוצה למרות שהיא לא בדיוק
גמרה. היא אמרה שהיא לא יודעת, ושכתוב בלאישה שאם את לא יודעת
אז זה לא, אבל יש לה אינטואיצה שכן. שנינו ידענו שהאינטואיציה
שלה זה בשבילי, אבל לשנינו לא היה אכפת. אחר כך שכבנו עוד
פעמיים שלוש. נפרדנו בדיוק שבוע אחרי. חניתה אמרה שהיא לא
הייתה בשלה בשביל זה. שהיא צריכה טיים-אאוט. יומיים אחרי
הפרידה ראיתי אותה באלנבי עם יריב מהכיתה ליד. כאילו סתם כזה.
לשניה אחת אחרי שנפרדנו הבטתי אחורה וקלטתי גם אותה מסתובבת.
כאילו להתנצל. כאילו מבקשת סליחה. אני מצידי נורא נפגעתי. ככה
לא הייתה צריכה להיות הפעם הראשונה. לקחתי ללב. כל כך ללב
ששבוע אחרי יצאתי עם ליבי מיא`5. המזדיינת של השכבה. עשינו את
זה חודש וחצי כמו ארנבים בחדר של אחיה, עד שמיטען עלה עליו
בלבנון. ליבי אמרה שאולי זה בגללה, בגלל שהיא לא דיברה איתו
מספיק בטלפון, לא שמרה עליו, ובנוסף לכל, לא מספיק, הזדיינה על
המיטה שלו חופשי חודשי שנתי. אמרתי לה שאני מבין. היא אמרה
שהיא יודעת. נפרדנו אחרי חודש וחצי ועוד שבוע של שבעה. היא
אמרה שאני צריך להיות שם. שזו אחריות מוסרית גם שלי. בכל זאת.
לאחיה היה שעון שכל הזמן פיגר בחדר. הדבר החיובי היחיד בו היה
הכנרית שבקעה כל שעה שלמה. מהשעונים של פעם. עם ליבי השיא שלי
היה שתי דקות וחצי, וגם זה רק אם שמתי קונדום.
בלי זה היה הולך עלי תוך 45 שניות.

כשהתגייסתי לצבא אמרתי שלא אכפת לי איפה שמים אותי, העיקר לא
לבנון. מצידי שטחים 24 על 7 על 12, מצידי לנגב לרמטכ"ל את
הכפות רגליים כל פעם כשהוא חוזר מהשטח, לבנון לא. אמרו לי שהם
נורא מבינים. שזו בעיה שהם מתעמתים איתה המון פעמים. שנים.
שנים הם מתעמתים איתה. קיבלתי גולני. שנה וקצת אחרי כל
הטירטורים הגעתי ללבנון. מהרגע שעלינו על המסוק עד לרגע שנחתנו
בבופור לא הפסקתי לחשוב על מאיפה משיגים שעון עם תצוגה כחולה
ומה אחותי הקטנה עושה לי בחדר כשאני בחוץ לארץ. היום הראשון
במוצב עבר בסדר. הראו לנו את תווי השטח, לימדו אותנו את המוצב
ועשינו חפיפה עם הגדוד שיורד. שום דבר מיוחד מדי. ביום השני
כבר התחילו להתנפץ פצמרי"ם ואני ידעתי שאם אני לא עוזב את
המוצב הזה אז הדבר היחיד שנשאר לי בחיים זה להתפוצץ בגלל
שאחותי מזדיינת לי במיטה. שזה יהיה אולי צחוק הגורל, אבל זה
מגיע לי. שאח של ליבי שהוא עכשיו מלאך בשמים יעשה שזה יגיע לי.
הלכתי למפקד צמחוני, הסברתי לו את המצב, או שאני יורד עכשיו או
שאני יורד באלונקה. הוא אמר שאני מבלבל את המוח, שככה זה כל
החיילים בהתחלה, הלם לבנון או משהו, ושיהיה בסדר. ואם יהיה לי
רע אז הוא יביא קב"ן במיוחד בשביל להרגיע אותי. שאלתי אותו
באמת. הוא אמר לעוף לו מהעיניים. אמרתי לו שאני לא צוחק, שתוך
45 שעות מקסימום אני הולך לאלוהים אם הוא לא מוליך אותי לארץ.
הוא אמר לי שהוא לא אברהם. תעזוב אותי מהחירטוטים שלך נחשוני.
אלוהים לוקח את הטובים, לא את המטומטמים. 30 שעות אחרי זה
עזבתי את המוצב רגלי. לא דיווחתי לא נעליים. השארתי את הקיטבג
והנשק, תפסתי מיימיה ומקל, והלכתי.

יש שם המון צמחייה בלבנון. מסכן אח של ליבי. אני זיינתי את
אחותו במיטה שלו והוא זחל לו באמצע צמחייה בשום מקום. והייתה
לו מיטה חדשה. עמינח. יש להם הורים קמצנים. קנו לו מיטת נוער.
עמינח אומנם. אבל מיטת נוער. ליבי אמרה שהם לא קמצנים, שהם
פשוט יודעים שהוא לא יעשה כלום עד החתונה, שאין לו צורך במיטה
זוגית, אבל עמוק בפנים היא ידעה את מה שאני ידעתי. מי שלא קונה
מיטה זוגית לא יזיין לעולם. אפילו לא בחלומות. והכי גרוע זה
שהבן אדם כנראה לא נגע בבחורה בחיים שלו, ואני, עופר נחשוני,
מזיין את אחותו הקטנה במיטת נוער העמינח שלו. הבחור זוחל על
דוקרנים, משתין למי עדן ומחרבן לשקיות מיקרוגל, ואחותו עם שיער
רטוב, אלו-וורה על החצ`קונים ומסכת מלפפונים ארגנטיניים
מזדיינת לו על המיטה. ועוד בצעקות. בהתחלה רצתי אבל אחר כך
חשבתי שאם מישהו רוצה לבזבז אותי זה לא באמת משנה, ואם יש מטען
אחד אז יש זירת מטענים וגם זה לא כל כך משנה. חבל על המאמץ.
הוצאתי פסק זמן. החדש ההוא שהם הוציאו. טעם חרא, אבל בחו"ל זה
הרגיש סעודת מלאכים. הסתובבתי קצת. לא היה לי מושג בניווטים
ככה שהכל נראה לי חורשה אחת גדולה, ראיתי כמה כפרים בדרך אבל
ידעתי שמי שנכנס לכפר גם לא יוצא ממנו ככה שניסיתי להתרחק כמה
שיותר. מסכן אח של ליבי. הוא נכנס למארבים של שבוע ואחותו
מזדיינת עד ארבע וישנה עד שלוש. ועוד על המיטה שלו. ועוד עם
מישהו שבקושי מחזיק 45 שניות וכל הזמן חושב על שעונים כחולים.
לא אדומים. לא כיס.
כחולים. מי עושה שעונים כחולים אני לא יודע.

אחרי שלוש שעות של זיעה התעלפתי. אמרתי להם שאני בחור עדין אבל
הם אמרו שכולם נכנסים לצבע עדינים. שזה רק עניין של זמן. זמן
וטירונות. אני לא בדיוק זוכר כמה זמן הייתי מעולף, אבל
כשהתעוררתי השעון של החיזבללה הראה בדיוק חמש וחצי עם גדי
סוקניק היום עם אהרלה ברנע. היה להם שעון עגול כזה, מעץ ישן.
אומנם לא מהודר מדי, אבל מסוג השעונים שגם אם הם לא מהודרים
מדי אתה מרגיש כלפיהם כבוד. משהו כזה סנה בוער אבל בלי שיחים
ובלי אש. רק הכבוד. היו בחדר שלושה אנשים. שניים בצבעי מלחמה
ואחד מבוגר יותר על אזרחי. חמישה רובי קלצ`ניקוב היו מסודרים
בדיוק מולי ועוד שלושה מאגים ואחד נגב. הגמד שלהם הדליק
טלביזיה ושמעו את ברנע אומר שדובר צה"ל הודיע על חשד לחטיפת
חייל בלבנון. שכל היחידות עושות בדיקות סד"כ של כמות האנשים
לראות מאיפה נעלם החייל. שהחיזבללה הודיע שיש חייל ישראלי
בידיים שלו ושתמורתו הוא רוצה איזה כמה עשרות מחבלים או משהו
כזה. אני קשור לכיסא והדבר היחיד שנזכרתי בו זה שראיתי פעם
ביומן שבמלחמת לבנון הם היו חוטפים עיתונאים ומעלימים אותם
לאיזה שנה שנתיים. נזכרתי שהיה איזה עיתונאי מסכן שהיה אצלהם
חמש שנים, וכשהם שיחררו אותו לבסוף הוא אמר שהוא לא עוזב. שהוא
רוצה לחיות איתם. הם אמרו לו קישטה. החזירו אותו לבריטניה ועשו
לו מסיבה יפה כשהוא ירד מהמטוס על כיסא גלגלים. הוא היה רזה.
היה לו על יד ימין, אני זוכר יד ימין, שעון ישן של סווטש`.
מפוחם ועלוב. עשו לו קבלת פנים יפה ואפילו הביאו קצת ביסלי.
בגלל הביסלי הייתי בטוח שהוא יהודי או משהו, אבל בסוף אמרו שזה
כמו ביסלי אבל בעצם זה לא. יומיים אחרי זה הוא התאבד. הם אמרו
שהוא לא יכל להתמודד עם הטראומה, אבל ידעתי טוב מאוד שזה רק
בגלל שהם שיחררו אותו. שהוא יכל להיות איתם שנים והכל היה בסדר
אבל החראות בסוף שיחררו אותו כי נמאס
להם.

`ומה כל זה קשור?` אומר לי זה שאמר שקוראים לו ג`אמל. בחור
גבוה עם שפם מכוער. האמת שבלי קשר הוא לא מי יודע מה, אנשים
יפים לא הולכים להיות מחבלים, אבל באופן כללי הוא נראה, יחסית,
בסדר, אבל השפם מכוער הפליא. כאילו שהבן אדם קם בבוקר ובכוונה
מנסה לכער את השפם שלו. מורט אותו שעות. `זהו בדיוק, שאם הייתי
נשאר בצבא עוד 45 שעות או משהו כזה, היה הולך עלי. הייתי מת`
ואיך שסיימתי להגיד הוא מתרגם את זה לשאר החבר`ה שלו והם
צוחקים במיאוס כזה. זה לא באמת מצחיק, אבל הוא נראה מחויך
כשהוא אמר להם את זה, והוא כנראה הבוס, אז הם חייבים לצחוק.
רואים שאין לו טיפת רגישות. קודם כל כי אם הוא היה רגיש הוא
היה קולט שהם צוחקים כי הם חייבים, ודבר שני הוא לא מוכן לתת
לי לעשות פיפי בצד בלי שהם יסתכלו. כאילו שאני מאכסן שרשירים
בתוך הזין. `אני רואה שגם הצבא שלך אצלכם יש מג`נון מה עופר?`
הוא מביט בי והשעון שלהם מתקתק באיטיות, `לא מג`נון ולא
נעליים` אני מתעצבן, `אני יודע מה היה קורה, ואני לא התכוונתי
לוותר, גם אם מגיע לי` סיכמתי, `מגיע לך?` הוא לא הבין, `נו
כבר` הבחור לא רק שלא רגיש ובעל שפם מכוער, הוא גם מכוער, `אח
של ליבי. הוא זיין לכם את הצורה. אני זיינתי לו את האחות. אתה
מבין את זה?` והוא שואל שוב פעם מי זה האח של ליבי, ובפעם
העשירית אני חוזר על הסיפור. `אהה` הוא אומר, `הבנתי`.

השעון שלהם מדקה לדקה נראה לי יותר מרשים. שעון כזה ישן. אחד
כזה עם מלאן סיפורים. בטח עוד מהעותמנים או אפילו הבריטים.
`שעון יפה` אני פולט והם מביטים בו בגאווה, `כן` הוא אומר,
`ייבוא אישי מדמשק, באמת יפה, הא?` וכולנו מביטים בשעון בהמון
כבוד והוא בטח חושב כמה אנחנו מפגרים, `במדינה מתוקנת` אני
מסביר להם, `השעון הזה היה תלוי באמצע הגוגנהיים או משהו. עם
כבוד. איך שמתם אותו פה אני לא יודע` והגבוה שלהם ישר מתעצבן,
`מה קרה, אצל ערבים הוא לא יכול להיות? אנחנו ברברים מדי
בשבילו הא?` ובאתי להגיד שמה לעשות כן, מוחמד לא דיבר איתם על
שעונים, אבל בסוף נזכרתי שגם משה לא בדיוק דיבר על זה ככה שהיה
תיקו. `אתה צודק` אני אומר לו בעצבות, הוא מתרגם להם ושוב הם
מחייכים בסתמיות כזו. בינתיים ברנע אמר שכבר הודיעו למשפחה שלי
והם לקחו את זה נורא קשה. כלומר, בטח ההורים שלי הרוסים מכל
העניין, אבל אחותי המזדיינת הקטנה בטח אפילו לא יודעת. היא
והחבר המעאפן שלה. התחילו לצאת לפני ארבעה חודשים, והוא כבר
מדבר איתה על ילדים. המזדיין הקטן. לא סיימו יא וכבר מחללים לי
את המיטה. `בוא, אנחנו מצלמים אותך` הוא מוציא מצלמה קטנה של
שארפ ומתחיל לסדר לי את השערות, `להורים?` אני לא מבין, `איך
אתם אומרים?` הוא שואל ואני לא מבין, `לוויה` חבר שלו זורק,
`אה, כן, לטקס לוויה שלך. לוויה או הלוויה. איך זה אומרים
אצלכם?` ומרוב שנפגעתי החלטתי לו לענות לו כי למה לי בכלל. `לא
רוצה להצטלם` ניסיתי להסביר, `לא אכפת לי מה אתה רוצה או לא
רוצה. תגיד שלום לאמא ואבא. שיהיה להם סווינר שלך, אתה לא
רוצה? כמו שאהידים שלנו` - `חזיר` תיקן אותו הגמלוני השני
שלידו, `חזירים שלנו` הוא המשיך, `כמו החזירים שלנו`.

השעון שלהם צנח בינתיים לשש בערב ובחוץ יש לנו שקיעה יפהפיה.
עגולה. צהובה. כמו שעון יפה רק שאין לה מחוגים. הם בינתיים
מתבשמים, כאילו עומדים לצאת, `תהנו` אני אומר להם בשביל שתיהיה
אווירה טובה, `תהנו?` הם חוזרים אחרי, `יציאה, אתם הולכים
לקרוע את העיר הא? איפה זה, ביירות?` והם מסתכלים אחד על השני
בתמהון, `לא. זה בשביל שאחרי שנהרוג אותך ונעלה על הדרך לא
יהיה עלינו ריח של אבק שריפה. שנראה, איך אתם אומרים,
שיינקין?` ואני הבנתי שהבילוי שלהם זה ה-45 שלי, בול פגיעה,
`איך אתם יודעים כל כך הרבה עלינו?` אני לא מבין מאיפה כל
המושגים שהם זורקים לי כל שניה, `ערבים` הגמד אומר בעברית
עילגת, `לך תבין` והם כולם פורצים בצחוק. `חוש הומור יש לכם`
אני אומר ביובש והם ממשיכים לצחוק, `עם חרא ערבים, הא?` הגבוה
אומר והם כולם מסתכלים עליו ועוצרים את הצחוק. הוא אומר להם
משהו בערבית, כנראה בשביל להרגיע אותם, `אני אין לי, איך אמרת,
חוש הומור. מאעבול` הוא מצטדק בעיניי והאחרים הלכו להכין נס
קפה בשביל להרגע. השעון שלהם עוד צונח לשש ועשרה ואני מרגיש
איך לאט לאט הם עומדים לצנוח עלי. `אתם עם חרא היהודים,
הישראלים, שתדע את זה. אנחנו עושים לך טובה. תאמין לי. כמה
שתהיו קצת פחות ככה יהיה לכם טוב יותר. איך אמר הראיס` הוא
מדבר עם עצמו והם לוגמים לי נס קפה מול העיניים, אפילו לא ניסו
להציע או משהו, אפילו לא מאדיבות, לא שאני רוצה, אבל אדיבות זה
חשוב, במיוחד לפני שהם עומדים לקרקע לי את המוח, `עד שלא תשתו
את מי הים של עזה יא נאצים. עד שלא תשתו את מי הים של עזה. עד
שלא תשתו את מי הים של עזה` והוא רועד עם השפה ועושה חיקוי
דפוק של עראפת והם שוב צוחקים. צחוק עלוב כזה. צחוק של חובה.
צחוק של סתם.

`איך אמרת קוראים לו?` הם מרימים את הרובים ודורכים כמו גולני
על הפס של המכנס, `למי?` אני מביט בשעון וחושב לעצמי שהכל בגלל
ליבי שאפילו לא באמת אהבה אותי, ואמרתי לה כמה פעמים, תגידי,
אחיך לא יהיה אכפת לו, והיא אמרה שמה פתאום, שזה בסדר, שבשביל
מה יש אחים, וחוץ מזה, המיטה שלי קטנה מדי, לא נפתחת, איפה אתה
רוצה שנעשה את זה, מול סבתא שלי בחדר? ובאמת הייתה פעם אחת
שעשינו את זה מול סבתא שלה בחדר שבינתיים ישבה בקטטוניה וראתה
סיינפלד, אבל זה היה ממש לא זה, כל הזמן היה ריח בחדר של בית
מרקחת, כאילו שעושים את זה בתוך סצנה באי.אר, `אח שלה? נו?` -
`ליבי?` - `כן, איך אמרת קוראים לו?` ואני אומר שאני לא יודע,
שאני רק יודע שהוא האח שלה וזהו, `לא יכול להיות` הוא מקווץ את
הגבות בשביל להיזכר, ובלי עין הרע, לבן אדם גבות מפה עד סואץ,
`לא יודע, למה?` - `גבוה כזה? ג`ינג`י?` ואני אומר שכן, אבל מה
הקשר, `אווו` הגבוה שלהם מחייך, `זיינו אותנו. אנחנו החבר`ה
שדפקו אותו` והשעון שלהם מראה שש וחצי על השניה, `מה?!` אני
כבר מתכונן נפשית למוות ולא מבין מה הם רוצים, `אני זיינתי את
אח של ליבי, אתה יודע את זה? מתי הוא הלך?` - ואני אומר לפני
שנתיים או משהו כזה, בראשון לאפריל, `כן כן` הגבוה מתלהב ואומר
משהו בערבית לגמד ולזה באזרחי, `כן כן` הם אומרים ביחד, `אנחנו
זיינו אח של ליבי. צנחנים?` הם שואלים ביחד ואני מהסס אבל אומר
את האמת, `זיינו, זיינו את האח של ליבי! הוא היה, איך אתם
אומרים, מארב. אני זוכר אותו. חשבתי לעצמי ג`ינג`י גבוה. מי
לוקח ג`ינג`ים גבוהים לצבא ומוציא אותם ככה באמצע היום. זה כמו
תמרור. אי אפשר שלא לפספס` - `ו?` אני שואל, `אז לא פיספסנו.
דפקנו על הרמזור הזה גם מטען וגם יריות. קרענו לו את הצורה.
זיינו. זיינו אותו` ואני לא מאמין שזה קורה לי, ומצד שני, תמיד
הכל קורה לי, `מה?!` אני מרים את הקול יחד עם המבט, `זיינו את
האח של ליבי, זיינו את האח של ליבי, זיינו את האח של ליבי` הם
שרים, `ועכשיו נזיין גם אותך` אומר הגבוה, `איזה יובי` אומר
הגמד, `זה כמו חברים. אנחנו מזיינים לכם משפחות על משפחות`,
`קשרי משפחה` אומר הגבוה, `ממש כמו קשרי משפחה`.

הגבוה אמר להם משהו בערבית והלך לחדר השני לטלפן למי שזה לא
יהיה, `הוא הולך,` מסביר לי הגמד, `להגיד לבוסים שלנו,
לנאסרללה, שאנחנו הרגנו גם חבר שלך. זה בשביל שאנחנו נקבל כל
הכבוד. אנחנו כמו אהוד ברק שלכם. איזה יובי. איזה יובי. אנחנו
זיינו חבר שלך, אח של ליבי, אנחנו נזיין גם אותך. איזה יובי.
איזה יובי` והשעון מראה שבע, והשמש נעלמה, השמים דהו והעננים
ירדו, `מה עשיתם לאח של ליבי?` אני שואל רק בשביל לשמוע,
`זיינו אח של ליבי, זיינו אח של ליבי` שניהם שרים לי, יש רגעים
שאתה מרגיש אפס, יש רגעים שאתה מרגיש אלוהים, הרגעים של אפס זה
כשרע, הרגעים של אלוהים כשהכי רע, אני מנסה להרחיק את הידיים
מהכיסא, האזיקוני פלסטיק שלהם חורכים לי אותן, `מה אתה חושב
שאתה עושה אל יאהוד? מנסה להשתחרר?
תראה בן מוסה, חושב הוא רמבו` ושניהם מחייכים לי וחוזרים לכוס
נס קפה,
`תנסה, תנסה יא מג`נון, תנסה` הגמד אומר,
ואני מזיין את ליבי,
אלו-וורה על החצ`קונים,
נטורל-פורמולה על שלה,
ג`ל על שלי,
מיטה של עמינח,
פלאשבקים של השעון הכחול שלי,
השעון שלהם על הקיר הפסיק לזוז,
מפנה לי את המקום,
`אהההההההההה` אני צועק,
`זיינו אח של ליבי, זיינו אח של ליבי` הם צוחקים,
והאזיקונים נקרעים,
אני קופץ לקלץ` שמונח על הרצפה,
`אההההההההה?` תורם לצעוק,
והנשק כבר דרוך,
ואח של ליבי כבר באדמה,
וליבי כבר עברה למישהו אחר,
וההורים שלי כבר יודעים,
אחותי מזדיינת על המיטה-לא-עמינח-שלי,
ורק אח של ליבי לנצח תקוע באדמה,
העברתי לאוטומט,
הם עומדים אחד לי השני ככה
שזה באמת כמו סידור דרדרסים,
מגיע הגבוה מהחדר השני,
`אללה וואכבר` הוא צועק ושולף אקדח,
אני מעביר לבודדת,
בשביל שהשעון יתרשם,
דופק בו כדור, ישר לתוך היד,
האקדח עף לעזאזל,
הוא על הרצפה,
`יש לך משהו להגיד לי?` אני שואל,
אדיבות זה חשוב,
במיוחד לפני הביג-בנג,
`אנחנו זיינו אח של ליבי` הוא שר לי,
`ועכשיו נזיין גם אותך`.

אני מסדר את שלושתם אחד ליד השני. לפי הדרגות.
הם נראים קצת מחויכים. קצת עצובים. קצת שלווים.
מוריד את השעון שלהם מהקיר. חושב לשניה. מחזיר.
יוצא החוצה, הגשם מטפטף,
רץ בחזרה לישראל.

אח של ליבי הסכים.