בפעם הראשונה ראיתי אותה בתחנה המרכזית בירושלים.

עד שראיתי אותה לא ידעתי שיש אלות מסתובבות על פני האדמה.
היא הייתה כל-כך יפה, לבושה במדי הזית, שכיסו בדיוק רב את גופה
החטוב. שיערה הבלונדיני התנופף בקוקו גבוה, שזז מצד לצד בעוד
היא מתכופפת לקשור את שרוכיי הנעלים. התחלתי להזיע בכפות
הידיים ופתאום התחלתי להרגיש את מלוא הכובד של הצ'ימידן שלי.
לשנייה, נפגשו המבטים שלנו והיה נדמה כאילו העולם עצר מלכת.
ואז, היא נעלמה לי. עלתה לאוטובוס שהחל בנסיעתו ובזה זה נגמר.
ככה לפחות חשבתי.
כל הנסיעה לבסיס לא הפסקתי לחשוב עליה. אם לפחות הייתי יודע
איך קוראים לה...
"יוני!" שירן קפצה עלי בשנייה שהגעתי לבסיס. שירן היא הפקידה
של המב"ס, אבל היא חושבת שהיא מינימום הפקידה של הרמטכ"ל. היא
צעירה רצח- כולה חמישה חודשים בצבא, אבל כבר מהיום הראשון היא
נדבקה אלי כמו עלוקה לכלב. זה לא שהיא נראתה רע, ממש לא. כל
החברים שלי היו אפילו מגדירים אותה כוסית בלי לחשוב פעמיים.
אבל אני חיפשתי יותר מסתם יופי. חיפשתי מישהי שתשבה אותי מהמבט
הראשון. חברים שלי קראו לי נקבה, כי ככה סתם, לקראת הגיוס,
אחרי 18 שנה בתור דון ז'ואן מוסמך- אחד כזה של דפוק וזרוק,
החלטתי שאני רוצה מישהי אמיתית. אבל לי לא היה איכפת.
התגייסתי לגבעתי- ויחד עם המדים והכומתה הסגולה, הגיעו גם
הבנות. הבנות אוהבות בנים במדים. במיוחד קרביים- ובמיוחד אם הן
עדיין בתיכון.
בהתחלה, כשרק התגייסתי, יצאתי עם נועה- אחותו של ארז, שהיה חבר
טוב שלי בתיכון. בפעם הראשונה שבאתי אל ארז הביתה במדים, היא
ישר התיישבה לידי, מנסה למשוך את תשומת ליבי. קטנה כזאת, עוד
לא בת 16 אפילו, אבל אמרתי- יאללה ננסה. אם לא בשבילי, אז
לפחות בשבילה. זה החזיק מעמד חודש בדיוק. היה לה קשה עם
היציאות הקצרות שלי.
אחרי זה, לי, אחת הידידות שלי, הכירה לי את נועם- חברה שלה
מהבסיס. היא שירתה בדרום, לא רחוק ממני, וחוץ מהסופי שבוע
היינו מתראים גם באפטרים קצרים באמצע השבוע. זה נגמר ברגע
שגיליתי שהיא יותר מסתם פקידה. פ"פ, קראו לה בבסיס- פותחת
פלוגתית.
היו עוד כמה, ואז כבר נמאס. הבנתי שאין טעם לחפש, כי אם זה
נועד לקרות- זה יקרה.
שירן הייתה התורנית שלי. לא נתתי לה מחויבות, אבל לא פעם ולא
פעמיים, הרגשתי שהיא מצפה לזה. היא אהבה אותי, והיא הצהירה על
זה לא פעם ולא פעמיים. מדי פעם היינו נפגשים בחדר שלי או בחדר
שלה, מריצים איזה מספר, וממשיכים לסדר היום.
השבוע, היא האחרונה שרציתי לראות. "אין לי עצבים" הודעתי לה
בשנייה שהיא התחילה לשלוח ידיים, משמע היא מצפה לאיזה חפוז
בקרוב. "מישהו התחיל את השבוע על רגל שמאל?" היא צייצה. "עשי
לי טובה טמבלית, דברי איתי כשיהיה לי כוח לשטויות שלך" אמרתי
והעפתי אותה מעלי, מתקדם לכיוון החדר. "אין בעיה, יונתן! אל
תחפש אותי פעם הבאה כשתצטרך סיפוק מיידי!" היא צרחה בכל
ריאותיה. היו שם כמה אנשים ששמעו, אבל אף אחד לא ממש הקשיב.
כולם ידעו שיש בינינו קטע פיזי.
השלושה שבועות לא עברו. כמה שניסיתי, כמה שרציתי, היא עדיין
עברה לי במחשבות, השיער המתנופף, העיניים הבורקות. השתעשעתי
ברעיון למצוא לה שם. בהתחלה קראתי לה שרית, אח"כ ליאת, וכמה
ימים לפני שיצאתי הביתה, ננעלתי על גילי.
חייכתי לעצמי כשעליתי לאוטובוס והתיישבתי במקום הקבוע שלי,
בסוף ליד החלון.
"אפשר לשבת פה?" קול נעים קטע את הרהורי. "כן..." הרמתי את
ראשי, והייתי בטוח שאני הוזה. "כ..כןן.. בטח" מיהרתי להזיז את
התיק שלי. "ממש חם היום" אמרה ה"אלה". מכף רגל ועד ראש- אלה.
"כן" לא הייתי איש מילים במיוחד. הייתי עסוק בבהייה בה, תוהה
לעצמי אם החום לא מסטל אותי עד כדי כך. "איפה אתה משרת?" היא
שאלה, ואני נקבתי בשם הבסיס. אז גם שמתי לב לצבא הכומתה שלה-
סגולה, ממש כמו שלי. "גם אני. עד עכשיו הייתי במפקדה, כי לא
קיבלתי הצבה, אבל מיום ראשון אני שם" היא חייכה, ואז ראיתי שיש
לה גומות מדהימות. "משקי"ת ת"ש?" שאלתי שאלה רטורית, ראיתי שיש
לה שרוך סגול. "כן..." היא הודתה בחיוך ביישני, "אני אלה, דרך
אגב". "אלה? באמת?" גיחכתי לעצמי. לא היה יכול להיות שם יותר
מתאים. "מה מצחיק?" ראיתי על הפנים שלה שהיא קצת נעלבה. "לא,
לא, לא התכוונתי להעליב. התכוונתי שאת באמת מזכירה אלה. אלת
יופי". יופי יונתן, החמאתי לעצמי. אתה חוזר לעצמך. היא הסמיקה.
"תודה... ואיך קוראים לך?" היא שאלה. "יונתן, אבל את יכולה
לקרוא לי יוני..." אמרתי. "אוקי, יוני..." היא חייכה.
כל הנסיעה דיברנו. כמו שחשבתי לעצמי, היה בה הרבה יותר מיופי
חיצוני. היא הייתה מקסימה, מעניינת ושובה. הסתבר שגם היא גרה
ברעננה, ובשיא הטבעיות, אמרתי לה: "אולי ניפגש היום לאיזה סרט
בקניון?". "מה? היום? אה... לא, אני לא יכולה" היא התבלבלה.
"אז אולי מחר?" המשכתי בשיא הטבעיות. "לא, גם מחר לא... תשמע
יוני, אתה ממש חמוד והכול, אבל לא יהיה בינינו כלום" היא
השפילה מבטה. "מה ז'תומרת?" לא הבנתי. איפה בדיוק איבדתי אותה?

"אני די התחלתי לצאת עם מישהו לפני שבוע. זה עדיין טרי ולא ממש
מגובש" היא הודתה. "אה... אני מבין" אמרתי ושמתי לב שהאוטובוס
מתכונן לעצירה. התחלתי לארגן את עצמי לעצירה. "לא, אתה לא..."
היא הסתכלה בי מארגן את הדברים שלי בעצבנות, מנסה לארגן את
המחשבות שלי. "טוב אלה, היה נעים להכיר אותך... אני חושב",
"יוני, חכה..." היא ניסתה לעצור אותי אבל אני הייתי הרבה יותר
מהיר ממנה. לקחתי את הצ'ימידן ומיהרתי להתקדם לכיוון האוטובוס
הבא שלי, לא מסתכל אחורה אפילו פעם אחת.
"אחי, מה אתה עושה היום?" דניאל התקשר אלי בערב שישי. זה היה
מנהג כזה, שכל יום שישי בערב כשהיינו חוזרים מהצבא, היינו
נפגשים כל החבר'ה מהתיכון. "נפגש איתכם" הפטרתי. "וואלה. אתה
לא יודע איזה בחורה הכרתי" הוא אמר והבנתי מהטון שלו שזו כנראה
באמת מישהי רצינית. דניאל היה "דפוק וזרוק" אפילו יותר רציני
ממני. "נראה אותה היום?" שאלתי. "תראו, תראו. רק שאני לא אראה
אותך מגיע לבד, אה?" הוא אמר וידעתי כמה הוא רציני. זה היה
נוהל כזה- אם מישהו מהחבר'ה לא בא עם בחורה למפגש הקבוע של יום
שישי, הוא הופך למושא הרחמים החדש. "ניפגש במרכז ב24:00" הוא
אמר. "נתראה" סגרתי את הפלאפון וכבר העברתי בראשי את שמות
הבנות שאני מכיר. אסור היה לי לבוא לבד. אסור. רק שם אחד עלה
לי בראש: אלה, אלה, אלה... די יוני, אתה חייב להפסיק להשלות את
עצמך. התקשרתי לברירה הטבעית. "נזכרת בי?" היא שאלה, "כל
השלושה שבועות האלה לא התייחסת אלי אפילו". "יאללה עם ההצגות
שירן, את באה, או לא?" שאלתי, יודע מראש את התשובה. "נו, אתה
יודע שאני לא יכולה להגיד לך לא. מתי תכניס לעצמך לראש שאני
אוהבת אותך?" שנאתי שהיא הייתה עושה את זה, מצפה לתשובה זהה.
"אני אהיה אצלך ברבע לשתיים עשרה. תהיי מוכנה, אין לי סבלנות
לחכות לך" הודעתי וניתקתי בלי לחכות לתשובה. ידעתי שאני מגעיל
כלפיה, אבל זו הייתה צורת הדיבור היחידה בינינו.
"אוווווו הנה הגבר" ארז טפח לי על השכם. "מה קורה?" שאלתי,
מניח יד על שירן, מבהיר בעצם שהיא באה איתי. "הכל טוב. אתה לא
יודע איזה כוסית דניאל הביא. אתה מת" הוא אמר והצביע על החבורה
שהתגודדה לא רחוק מאיתנו, על גדר האבנים. ככל שהתקרבתי יותר,
התחלתי לזהות אותה. השיער הגולש- שעכשיו היה פזור, העיניים
הבהירות, שננעצו באהבה בדניאל, הגוף החטוב. "אלה..." אמרתי וכל
הנוכחים הפנו את מבטם. "יוני" היא לחשה, נבלעת בין קולות
החברים שלי שקפצו לקראתי.
משכתי את שירן מכולם. "שירן, זזנו" הודעתי לה. "אבל למה? רק
הגענו" היא אמרה. "את רוצה, את יכולה להישאר, אבל אל תצפי
לראות ממני איזשהו יחס ביום ראשון" הודעתי לה, יודע שרק ככה יש
הסכמה מבחינתה. "בוא..." היא הסכימה מיד.
נוסעים לחוף, פורשים שמיכה ומריצים מספר. שירן נצמדת אלי,
ערומה. "אני אוהבת אותך" היא אומרת לי. "גם אני אותך", אלה...

"באמת?" היא לא מאמינה, מתרוממת. "כן" אני מושך אותה חזרה,
מנשק אותה ורואה רק פרצוף אחד.
אלה...אלה... אלה...

קורא לה אלה...