היא שוב מצאה את עצמה יושבת בחורשה בצהרי יום שישי,
מקשיבה לעורבים ומתמקדת בנקודה כלשהי באופק הרחוק, מנסה להנות
מהנוף אבל כל מה שהיא חושבת עליו זה אתה.
ילד קטן עבר בשביל עם האופניים, הביט עליה בצורה קצת מבוהלת,
ממתי מישהי יושבת בין שני עצים ובוכה?
ולמען האמת.. היא בכלל לא יודעת על מה הדמעות האלו..
מאותו הרגע שהיא התיישבה שם הן זולגות מעינייה.
הדלת ברחוב הסמוך חורקת ונטרקת כבר שעה תמימה,
אולי גם לדלת סיפור משלה?
הנמלים החרוצות לא מניחות לה לנפשה, הן מתגודדות סביב רגליה,
כאילו היו קוביית סוכר,
הרוח מעיפה את שערה השחור, מקררת את גופה,
ומעבירה בה צמרמורות קלות..
עוד מבט אחרון לעבר האופק,
עוד מבט אחרון מסביב,
היא קמה,

ועוזבת.