אני יצור. תבעטו בי אני יצור.
אחת מהעובדות הקשות, שאני צריך להתמודד איתם, כל הזמן.
לא אני לא לבד, יש לי את החברים היצורים שלי איתי,
ומבחינתי איך על כל פנים העולם בנוי כדאי שאני היצור ישתין
בקיר, וילכלך את עצמי, ואז יתחרט וינסה להסתיר את זה, ומחר אני
יעשה את זה שוב. לאף אחד אין כח לאף אחד כי כולנו עסוקים
בעצמנו. וזה חרא, אבל מישהו החליט שככה זה צריך להיות.
אני מחליט שלא אז בתוקף המציאות אני יצור.
לא ירוק מגעיל שלא יתקרבו עליו לא יצור אלה סתם יצור חסר טעם
שעם ידרסו אותי אז יגידו חבל היה יכול להיות משהו עם קצת היה
מוותר עוד קצת על משהו בשבילנו. מה שאני? לוותר? זין! אני יצור
אבל לפחות אני לא תופעת לוואי של תאווה של מישהו אחר או טימטום
בלתי פוסק שנשפך כמעיינות נפט לים ומזהם את המוחות התמימים של
כל האנשים הטובים הנורמליים שלא מרביצים ומקללים ומאוננים כל
הלילה ואונסים ילדות קתנות וחשובים שהכל יהיה בסדר עם הם ישרדו
בעולם הקטן המסריח והחסר החשיבות שלהם, שחבל שהם מתים לנו
בתאונות דרכים ופיגועים. שעדיף שנהרוג אותם בעצמנו.
שאלתי את עצמי. כשאתה יורד לעיר ביום שישי אתה רואה מליוני
ערסים ופרחות שנראים נשמעים ומריחים אותו דבר. אם אני יהרוג
אחד מהם מישהו ירגיש בחסרונו? כאילו אני יקח דולר מביל גייטס
או כבש מאריאל שרון. האמת שזה ממש לא משנה.
כולם מתים בסוף חלק בהתחלה חלק בדרך. אז למה לא לאכול את החרא
שמאכילים אותנו ולשתוק? למה לא? הרי תמיד יכול להיות יותר
גרוע, ומי אמר שלא יהיה. אז לפני שכולם שואלים את עצמם איפה
אנחנו בתמונה תיבדקו טוב עם באמת זה משנה...
אני מאחל לכם חיים ארוכים ויפים, שתרדפו אידאלים גדולים
ותתפשרו. שתחיו באשליות עד הסוף. ומוות נקי עם חיוך אין סוף
טוב מזה :)