הבית הישן שלי עמד בקצה השכונה. מהחלון של החדר שלי אפשר היה
לראות את הנוף. אם היה נוף. היו שם גבעות של חול, גבעה ועוד
גבעה. מיליון גבעות. אני ודני לקחנו יום אחד את האופניים שלנו.
לו היו אופניים חדשים, בי. אמ. אקס נוצצים כאלה, ואני קיבלתי
את האופניים של אח שלי, יובל, שבדיוק אז מצא את אהבת חייו.
דני היה החבר היחיד שלי, אין לי מושג למה הוא חיבב אותי כל כך,
אולי בגלל שהתחלקתי איתו בכל מה שהיה לי. ממתקים, ספרים,
צעצועים, את כל מה שהיה לי נתתי לו, בדרך כלל הוא החזיר, לא
תמיד.
דני אהב לבוא אליי, אבל אף פעם לא הזמין אותו אליו, מה שהיה די
מוזר בהתחשב בעובדה שגרנו במרחק של שתי דקות הליכה. אמא שלי
אמרה שאני אבדוק טוב טוב עם מי אני מסתובב וכנראה שיש לו מה
להסתיר. היא אמרה את זה לאבא שלי בזמן שהייתי בחדר והכנתי
שיעורים בתושב"ע. לא הייתי אמור לשמוע את זה, אבל שמעתי וכעסתי
נורא.
רציתי ללכת לספר את זה ליובל, אבל הדלת של יובל הייתה נעולה.
הוא בטח שוב מתחרמן עם החברה שלו. אז לקחתי את האופניים
והורדתי אותם בזהירות במדרגות, שבע קומות. הייתה לבניין מעלית
אבל פעם אחת נתקעתי בה עם אמא לפרק זמן שנראה כמו נצח ומאז לא
השתמשתי בה יותר.
אמא אמרה שאני מתנהג כמו תינוק, ושמה כבר קרה. היא בטח חושבת
ששכחתי איך היא צעקה לראובן מהוועד שהיא נחנקת ושיוציא אותה
כבר. אבל לא שכחתי. לא שכחתי כלום. לא היו הרבה מדי דברים
שהייתי טוב בהם, הייתי תלמיד בינוני, הכישורים החברתיים שלי
היו מוגבלים, אבל היה לי זיכרון מצוין.
והייתה לי גם מחברת. מין קלסר כזה, עם עטיפה ירוקה ודפים עם
משבצות של חשבון, שרשמתי בו כל מיני דברים. חלמתי שפעם אני
אפרסם את היומן הסודי שלי ואז כולם יבואו ויבקשו ממני סליחה.
אמא, שדיברה עליי מאחורי הגב דברים לא יפים, אבא שאף פעם לא
היה בבית, יובל שהתעסק עם כל מיני בחורות, אבל במציאות עצמתי
את העיניים, הפלתי את עצמי על הרצפה והתחלתי לפרכס. צרחתי שאני
לא רוצה לשמוע.
יובל אמר שאני תינוק, ושהגיע הזמן שאני אתמודד עם המציאות
ושאני אפסיק להיות כזה מפונק ולחשוב שהכל מגיע לי. ואני אמרתי
לו, בחוצפה לא אופיינית, שיסתום, ושיפסיק כל הזמן לבזבז את
הזמן שלו על בחורות ושיתחיל להיות איתי קצת, שילמד אותי איך
מתגלחים בלי להיחתך, הוא הבטיח לי את זה לפני יותר משלושה
חודשים, ובינתיים כבר הייתה לי פלומה די דוחה ובבית הספר צחקו
עליי מאחורי הגב, פעם אפילו שמעתי את דני אומר שאני מזכיר לו
קוף, אבל לא רבתי איתו בגלל זה.
ידעתי שכולם יבקשו ממני סליחה, אבא יגיד שהוא מצטער שהוא שכח
להביא לי סכין גילוח ליום הולדת ארבע עשרה, שהייתה בכלל בקיץ
ועכשיו כבר חורף והזיפים דוקרים לי בפנים. בשבוע שעבר מישהו
כתב על הלוח "רונן המחבל" אבל אני עשיתי את עצמי שאני לא רואה.
המורה לתושב"ע נכנסה לכיתה, ניקתה את הלוח ולא אמרה כלום.
כשחזרתי הביתה כתבתי את השם שלה ביומן וסימנתי עליו שלושה
איקסים בטוש שחור ועבה. אחר כך התיישבתי לעשות שיעורים.