יומני היקר שלום רב!
בעע... לא כתבתי לך כל כך הרבה זמן....
וזה כל כך לא טוב! באמת שאני רוצה לכתוב לעיתים קרובות יותר
אבל זה לא יוצא לי. טוף, אז ככה:
בלימודים בכלל ירדתי (כן, כן, היו הרבה כוונות טובות... אבל זה
נשאר רק ככוונות טובות ולא יותר). למה? אני לא יודעת בדיוק,
אבל אני משערת שאלעד קשור לזה איכשהו...
העניין הוא ששבוע אחרי תחילת הלימודים הוא התחיל להסתובב איתנו
(שני, בל, רויטל - לפעמים, ואני). בהתחלה לא הבנתי מה פתאום כל
כך מעניין לו איתנו (למרות שזה גם קרה בשנה שעברה הרבה), אבל
שתקתי. אחרי כמה זמן קלטתי שזה בגללה... בגלל רויטל. הוא אוהב
אותה. אקיצר אחרי כמה שבועות הם נהיו חברים.במשך שבועיים.
השבועיים האלה היו הסיוט הכי גדול שלי... הייתי ממש בדיכאון,
שמעתי רק שירי דיכאון, הייתי ממש עצבנית, ואנשים אמרו לי שאני
לא נראית טוב... שאני נראית חולה...
ואני? אני הכחשתי הכל. ניסיתי לייפות את המציאות. כל הזמן
צחקתי, הלכתי עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף, ולא סיפרתי שום
דבר לאף אחד. אבל בערב, בערב המשכתי עם הדיכאון. אולי גם הייתי
בוכה אם לפני חודש לא הייתי מבטיחה לעצמי שאני לא אבכה בגללו
אף פעם. לבסוף יום אחד נישברתי ובכיתי כל הערב וכל הלילה.
בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. בכיתי עם קול. צרחתי. מזל שלא היה
ביצפר, אחרת הייתי נראית נורא. ביום למחרת רויטל התקשרה אלי
וסיפרה לי שהיא זרקה אותו.
במובן מסויים זאת הייתה הקלה, אך מצד שני כאב לי הלב. כאב לי
הלב בגללו ובשבילו. בדיוק יצאנו לחופשה ולא ראיתי אותו שבוע.
כשחזרנו לביצפר הוא ניראה בסדר. כל יום אמרנו רק היי וביי עד
אתמול. אתמול הוא שוב נידבק אלינו. ועכשיו עולה השאלה:
למה?! הרי רויטל כבר לא מסתובבת איתנו, היא עפה מהחבורה. אז מה
לעזאזל הוא צריך עכשיו? אני כבר לא יכולה יותר. נמאס לי.
אני מעשנת כל היום בלי הפסקה מרוב יאוש ועצבים.
ויש גם את אמא שלי מהצד שכל הזמן מעצבנת ולא מבינה אותי... למה
תמיד הכל כזה לא טוב? אה כן, יש גם את סבא שלי שסובל מבחילות
משונות והרופאים לא מוצאים שום סיבה.
אלוהים, מתי כבר נהיה מאושרים? אה? מתי?
טוב, אז עכשיו אני זזה להיתקלח.
שלך באהבה,
          קרולינה