ושוב הם מצאו עצמם יוצאים מביתו של יובל לסיבוב ברחוב בשעות
הערב המאוחרות. ושוב הם מצאו עצמם הולכים ביחד ברחוב "שורש"
שליד הבית של יובל. ושוב הם הלכו ביחד, מחובקים תחת המטריה
הגדולה שדני החזיק תחתיהם, נושמים את אוירו הצח והנקי של הגם
שנחת ברעש על המטריה.
ושוב הם עברו ליד ביתה של עדי הידידה הטובה ביותר של שניהם ולא
עצרו לבקר, בעצם, הם אפילו לא שמו לב שהם עברו ליד הבית שלה כי
הם היו מרוכזים כל כך אחד בשני, כאילו היו האנשים היחידים
בעולם.
ושוב הם לא שמו לב שעדי השקיפה מחלונה מסתכלת אליהם בחיוך ענק
מרוצה מעצמה, כי בכל זאת... היא אחראית לאיחודם של השניים.
הם הלכו לאט, לא במהירות כאילו מחפשים מקום מפלט מפני הגשם, הם
הלכו בנועם וברוגע כאילו הגשם הוא הדבר היחידי שמטריד אותם, הם
אהבו מאוד את הגשם, במיוחד בלילה, במיוחד כשיש ערפל סמיך שמכסה
את כל השטח... אותו מצב היה אידיאלי בשבילם.
צעד, אחר צעד, במקצבים איטיים וברורים, תמיד מתואמים בין שניהם
כאילו הכל מתכנן מראש לאחר חזרות רבות.

יובל היה גבוה מאוד ושיערו היה שחור. שחור יותר מהלילה. השיער
היה קצר, קצר כמו החים פחות או יותר. אך למרות השחור הבולט
עיניו היוו הצלה כלשהי... כמו הים- סוער מבחוץ שקט בפנים- כך
היו עיניו. כחולות ושקטות. היה לו מראה שמעורר סימני שאלה
רבים.
כאשר הסתכלת עליו היית חושב לעצמך "איזה מין בן-אדם הוא יובל?"
אי אפשר היה לתייג את יובל לאיזושהי סטיגמה או סטריאוטיפ
כלשם.
הוא היה אפלולי, מסתורי ושקט ואפילו חבריו הקרובים ביותר לא
ידעו הכל עליו... אבל המסתוריות וסימני השאלה והערפל שנראה
כאילו תמיד סבב סביבו היו מושכים וסקסיים, לפחות בעיני דני.
ואפרופו די... דני היה ההפך מבחינת אישיות אך מבחינת מראה הם
היו אותו הדבר. אותו גובה בדיוק וגם שיערו של דני היה שחור,
אפילו יותר משל יובל. עיניו היו תכולות- תכולות עמוקות- כאלה
שמסתכלים לתוכם ולא רואים את הסוף.
דני היה רועש, מתלהב ופעלתן. אי אפשר להוסיף יותר מדי על זה.
בצופים, כולם ידעו מיהו, בכיתה המורה העירה לו לפחת פעמיים
בשיעור כי הפריע והוא תמיד היה מצחיק את כולם בשטויות שעה. היו
לו חברים אינספור שמדי יום ביקשו את עזרתו ועצתו והוא תמיד היה
שם בשבילם. חיי החברה שלו היו פעילים לעומת יובל- שהסתפק
בחברים אחדים וקרובים... ולכן אותו לא כולם הכירו.

למרות ההבדלים ביניהם היה להם המון במשותף.
היופי שלהם, הם היו כל כך דומים במראה, שניהם גבוהים וחסונים
עם גוף חטוב ופנים יפות. היה להם מראה סקסי ומושך, כל אחד
בדרכו האישית שלו.
הם אהבו את אותם התוכניות, הבילויים, המסיבות. עד כמה קשה
להאמין שהשמש והירח או הים והיבשה ימצאו דברים משותפים כך גם
הם... אך הם מצאו.
הבילוי המועדף עליהם היה ללכת לאורך הים בלילה, כשערפילי וגשום
ולצפות בשמיים המעוננים... ולשם היו פניהם מועדות.

לאף אחד לא היה ידוע סיפור היכרותם פרט ליובל, דני ועדי.
עדי הייתה חברה של דני עוד מהגן, הם גדלו ביחד ועשו הכל ביחד.
זאת הייתה כיתה ח' שיובל הצטרף לכיתתם של דני ועדי- מלכי הכיתה
הבלתי מעורערים.
דני לא ממש התייחס ליובל ולא התעסק בשאלה של: למה הילד החדש
שותק ומשרבט לו דברים במחברתו כל היום? זה לא היה מענייניו...
היו לו דברים אחרים על הראש.
אבל עדי הייתה שונה.
למרות ההתלהבות והאנרגיה שסבבו סביב מלכת הכיתה היא העדיפה
ללכת בתחילת שיעור מתמטיקה הארור ולשבת ליד יובל ובפעם הראשונה
לנטוש את דני מאז גן-חובה. לדני זה לא הפריע, גם לא הפריעו לו
הדיבורים על רומן חדש, אך הוא ידע שהוא ועדי תמיד ישארו ביחד.
לא משנה מה. זה לא הפריע לו.
עד החלה להכיר את הילד החדש ועם הזמן התחברה אליו והפכה להיות
חברה מאוד טובה שלו. אך לעדי היה הכישרון לא לאכזב ולא נטשה את
דני. ודני לא התאכזב אלא היה מאושר לעדי על הרכישה החדשה שלה.
וזה מה שהיה יפה אצלו, הגון ומתחשב.
כולם עלו לתיכון וכעת הלימודים היו מרכזיים בחיים של כולם. דני
עדי ויובל המשיכו לאותה הכיתה ביחד.
עדי ידעה מאז כיתה ט' שדני לא נוטה בדיוק ל"ליגת הסטרייטים"
וכשהיא גילתה שיובל לא בדיוק באותה הליגה אנחנו יודעים על מה
היא חשבה... אבל עמדה בפניה בעיה מרכזית:
דני- הבולט ויובל השתקן. איך זוג כזה יוכל להסתדר אחד עם
השני?
בכל מקרה היא אירגנה דייט מסתורי וכשדני הגיע לביתה של עדי היא
הסתלקה משם ותוך דקות אחדות נכנס הדייט לביתה של עדי שנותר
מיותם מאדם, פרט לדני.
דני הסתכל על בן הזוג המיועד ויובל הסתכל על דני ושניהם
חייכו.

שנה וחצי אחרי זה, במחצית יב' , כשתקופת הגשמים החזקים החלה הם
מצאו עצמם שוב הולכים בגשם ועוברים על יד ביתה של עדי שהסתכלה
עליהם במבט של אושר בזמן שהתכוננה למבחן הארור במתמטיקה- אותו
שיעור שהתחיל את כל הסיפור.
יובל לבש את אותו ג'ינס שדני לבש ושניהם לבשו את המעילים שקנו
כמה ימים אחדים לפני כן ביחד.
מאז אותו יום לפני שנה וחצי בביתה של עדי הם היו צמד בלתי ניתן
להפרדה, תמיד היו ביחד ועשו הכל ביחד- כמעט כמו דני ועדי.

והם צעדו בגשם.
היה חשוך ואם היית מסתכל לתוך האור של הרחוב היית יכול לראות
את הערפל הסמיך. המון גשם ירד במהירות, מוחק כל זכר לשמש
שנראתה לאחרונה וכל העצב נשטף ברחובות.
והם צעדו לאט, וניהלו שיחות על החיים, המוות, האהבה והכל באותה
שיחה.
"אם אני אמות? מה יקרה לך?" שאל דני בקולו העבה
"מה אתה רוצה שיקרה לי?" אמר יובל במסתוריות שלא הסגירה את
מחשבותיו.
"אני רוצה שתבכה... שתבכה המון ותתלה עשרות תמונות שלי בחדר
שלך או לפחות אחת מאוד גדולה" ענה דני אחרי היסוס קל.
"כל החיים שלי?" אמר יובל בחיוך כשחשב על דבריו.
"לא... שבוע... שבוע אחד ויחיד, אחרי זה תפסיק לבכות ותוריד את
התמונות ותמשיך בחיים שלך , אבל תזכר בי מדי פעם, ותבכה בכי של
אהבה וגעגוע... ותספר לכל אדם שתכיר על..."
"רק בכי של אהבה... אני מבטיח, כי בכל זאת דני... אני אוהב
אותך".

ברגע זה שניהם עצרו בדיוק מול תחנת האוטובוס ומתחת למנורת
הרחוב שהאירה את הערפל שהיה באוויר. כשיובל אמר את שלושת
המילים האלו הוא הסתובב לדני ודני הסתובב אל יובל.
"גם אני אוהב אותך יובל..." אמר דני
דני הוריד את המטריה מעל לראשם והגשם שירד החל להרטיב את כל
גופם והם עמדו שם מסתכלים אחד לשני בעיניים מחייכים, מתקרבים
אחד לשני עד ששפתותיהם נגעו אחת בשניה והם נשקו אחד לשני במין
חיבוק של אוהבים, חיבוק שכזה... במותניים.
"נשיקה של סרט" אמרה עדי שעמדה שם ספוגה במרחק מטרים אחדים מהם
והסתכלה עליהם באושר. הם שמעו אותה והמשיכו להתנשק.

"הבטחתי לבכות שבוע ולתלות עשרות תמונות בחדר ואחרי זה להמשיך
בחיי. להזכר מדי פעם בך ולבכות בכי של אהבה. עברו כבר חודשיים
ואני עדיין בוכה והתמונות עדיין תלויות בחדרי. ואני שואל....
איך? איך אפשר להמשיך בלעדיך? שאל יובל את האוויר.
הוא הניח זר פרחים אדום ומסודר על הרצפה, קם, מנגב את דמעותיו,
פונה לאחור ומתחיל לצעוד, ברוגע ובנועם בזמן שהגשם מטפטף עליו
ומרטיב אותו והערפל מכסה את כל האזור. הוא צעד במסתוריות
והאפלוליות שאפיינה אותו.
הוא עצר קצת לפני הרכב הסתכל לשמיים האפורים, ונכנס לרכב, נשען
על החלון... מסתכל על עדי ופעם הראשונה... בכה בכי של געגוע.
עדי התניעה את הרכב והם עזבו, שוב... את בית הקברות...

שוב...