[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
בכיס הקנגורו

חושבים שאני משוגע, כל מי שאני אומר לו שנפרדתי מהחברה למען
קנגורו. היא הייתה כל כך סינתטית שאהבתי את זה כל כך.
אבל זה כואב, מאוד אפילו. אני זוכר שבאתי אליה בנושא הזה
ואמרתי לה 'תשמעי, אני פשוט לא מרגיש שאנחנו כאחד.'
והיא שאלה למה אני מתכוון.
אז אמרתי לה כשאנחנו מזדיינים, אני לא מרגיש שאני נוגע בה.
ככה בהתחלה כשראיתי אותה חשבתי, אם אדבר איתה אהיה נוגע בה,
אחר כך דיברתי איתה חשבתי אם אחוש גופה לצד גופי אהיה נוגע בה,
אחר כך חשבתי שאם אכנס לתוכה אהיה נוגע בה. אבל נכנסתי ואני
עדיין בחוץ. לא מצליח להכנס באמת לבפנים. מה אני רוצה??? אני
מזיין אותך שעות ומרגיש שאני בחוץ. באיבר המין מרגישים שאתה
בפנים, אבל כל שאר הגוף כל כך בחוץ. אני רוצה לצלול כל כולי
לתוך הרחם שלך. אני רוצה להיות עטוף בזה לחלוטין.
'אתה סובל מבעיה סקסואלית שלחקרה איני מצליחה לרדת' אמרה
הסקסולוגית ביעוץ.
'מה את לא מבינה? אני רוצה שיעטפו אותי' אמרתי לה 'שאלת מה יתן
לי סיפוק מיני? שישימו אותי בתוך רחם ענקית וישלחו אותי בדואר.
נמאס כבר להיות פה בחוץ בקור.'
'אז אתה רוצה חזרה לתוך הרחם.' סיכמה חברה שלי שהביטה בי במבט
מודאג.
'אני חושב שכן, למה את כל כך נגד זה?'
'אני לא נגד זה, יהודה' אמרה לי והבטה בי בעצב 'זה פשוט משהו
שאני לא יכולה לתת לך, אני מציאותית.'
אני משער שתמיד ידעתי שבסופו של דבר הקשר הזה לא יניב את מה
שציפיתי ממנו. היא הייתה בחורה קטנה מדי בשביל לשאת אותי
בתוכה.

'יו! סתכלו עליו? איך הוא יושב בכיס של הקנגורו!' קבוצת תיירים
עוצרת את הג'יפ בחריקה ושורקת לי שריקה רמה. בנים ובנות בהירי
שער ושזופי עור שמתיירים כאן במדבר בחבורה. הבנות מסתכלות
בראשי משוח השמן בתמיהה. אחת מהן, בהירת עיניים נוגעת בי באופן
אכזרי במיוחד במבטה,  הרגשתי כאילו ליטפה את איזור החלציים
שלי.
'יוהו!' הם קוראים באנגלית אוסטרלית 'אתה איש מערות או משהו
כזה?'
'אני יהודה!' אני אומר להם 'נעים מאוד.'
אני עומד שם על ברכי ורק ראשי בוקע מכיס הקנגורו. כולי בתוך
הכיס החם של הקנגורו הנאמן שלי, ישראל העצום. זה קנגורו שהוא
למעשה מוטאציה, חיה בגובה 3 וחצי מטר. הון הייתי צריך לשלם
כדי להשיג אותו. אבל יש פה חוק שאסור להוציא את הקנגורו
מאוסטרליה, אז נשארתי. גם ככה לא כל כך רע פה.
בהירת העיניים סוקרת אותי בפליאה מהולה במה שנדמה לי כסקרנות
גדולה.
'זה קטע נטורליסטי כזה?' היא שואלת.
'קשה קצת להסביר.' אני אומר לה.
'אני אבין.' היא אומרת לי בתשוקה 'אל תפחד לספר לי.'
'לספר לך למה אני גר בכיס של קנגורו?'
'אתה גר שם?' עכשיו היא מופתעת עוד יותר.
'מזה כשנה.'
'אתה מכיר פה הרבה בחורות?'
'כלל וכלל לא, למעשה את הבחורה הראשונה שפגשתי בחודשיים
האחרונים.'
'אתה לא נהיה בודד לפעמים?'
'אני בודד, ילדונת, גם עכשיו'
'מאיפה אתה?'
'מפתח תקווה, ילדונת.'
'פתח תקווה? זאת הבירה של כורדיסטן, נכון?'
'לא ילדונת, בישראל.'
'ישראל' עיניה הנאורות נהורות והיא זורחת כאילו שמעה על שידור
חוזר של סרט שהחמיצה. 'הארץ הקדושה!'
'פעם ראיתי סרט על ישראל' היא חולקת איתי 'יש שם מלחמה, נכון?
בין ערבים ונוצרים?'
'ישראל זה מקום מסוכן, לא לילדות, ילדונת.' אני אומר לה.
'למה אתה קורא לי ילדונת?'
'כי אתה ממש צעירה' אמרתי לה 'בת כמה את בכלל?'
'אני בת 20 וזה ממש בחורה גדולה. זה כבר לא ילדה, ובטח שלא
ילדונת.'
'בשבילי את ילדונת' אמרתי לה 'מה את כבר מבינה?'
'אני מבינה הרבה מאוד. אני מבינה מספיק כדי לא להעלב מחוסר
הבגרות שלך.'
ואז היא הביטה לי לעיניים וחייכה. זה שבה אותי לחלוטין. יצאתי
מהאדישות והבנתי שהילדונת הזו היא משהו מיוחד.
'אני מצטער ילדונת, את יודעת הרבה.'
'אני יודעת אמנויות לחימה רכות ולנצח בנסיגה,' היא אמרה 'זה
מספיק.'
'את גם לוחמת?'
'באופן מטאפורי' היא אמרה.
פתאום התחשק לי שתצטרף אלי לתוך הקנגורו. לפתע נהייתי רומנטי
וחשבתי, אולי בכל זאת האהבה תנצח.
'ילדונת, תקשיבי לי. אני מכבד אותך מאוד. ומתוך הכבוד הזה שאני
חש אליך מתוך מעמקי לבי המשונה, אני רוצה להציע לך ברצינות
גמורה הצעה שבוודאי תשמע לך מוזרה עד מאוד.'
'והיא?'
'מה את חושבת לעבור אלי?'
'לתוך הקנגורו?'
'זה לא סתם קנגורו? זה ישראל העצום.' אמרתי לה 'את תאהבי את זה
פה איתנו.'
ראו שהיא מתלבטת אבל כעבור רגע היא כבר החליטה.
'נראה לי שלא.' היא אמרה 'אני מתחילה השנה ללמוד
באוניברסיטה.'
נפלה עלי כרעם ביום בהיר מרה שחורה לתוך הנשמה. ובכל זאת שוב
פניתי לגברת בדברים.
'בואי אלי רק הלילה. בואי לבלות אצלי בקנגורו לילה אחד. זו
חוויה שלא חווה עוד איש מלבדך, ואני מבטיח לך תענוג עילאי.'
בהירת השיער הביטה בי, אז בחברים שלה שבינתיים עשו חרקות עם
הג'יפ ואז אמרה בקול קטן כמו של נמלה 'בסדר'.
'נפלא' אמרתי 'נתחיל מיד. מה שמך?'
'קארין' היא אמרה.
'ברוכים הבאים' פתחתי לה את הכיס וקארין קיפצה פנימה. חצאיתה
נמרחה מיד בריר של כיס הקנגורו. הכיס של ישראל אולי מרווח אבל
בכל זאת לא כל כך גדול, כך שהגופות שלנו נגעו אחד במשנהו.
הרגשתי אבל שזה לא מפריע לה.
'אני רק צריכה להגיד לחברים שלי.' ציינה היא.
אז הוריתי לישראל שיקפץ לכיוון הג'יפ והודענו לחברים.
הם חשבו שהיא מטורפת והכל. הם אמרו שקנגורו בזכות עצמו זה דבר
מוזר, ובחור שגר בתוך קנגורו זה בכלל שיא המוזרות ולהצטרף אליו
פתאום לישון איתו ביחד בתוך כיס של קנגורו, זה כבר שיא השיאים
שאליו כלל אין צורך להגיע. אבל נחישותה של קארין להשאר איתי
שכנעה אותם כנראה והם נאלצו לקבל את דעתה.
'אז קארין, מה אם אדי יתקשר?' שאל אחד מהם לפני שנסעו.
'מה אם הוא יתקשר?' צעקה לעברו קארין.
'מה להגיד לו?'
'תגיד לו שאני עם חיות היער.'
הבחור שלח לשנינו מבט נבזי.
'את יודעת שאני חבר של אדי.'
'אני יודעת,' אמרה קארין 'דווקא בגלל שאתה חבר של אדי.'
'תיפח נפשך בקרבך' הוא קרא וירק על הרצפה 'את יודעת לשכנע
נבלות.'
'תודה,' צחקקה קארין 'אתה מאוד ציורי.'

'מי זה אדי?' שאלתי אותה אחר כך כשהיינו לבד. 'חבר שלך?'
'הוא לא בדיוק חבר שלי' אמרה קארין 'הוא חבר שלי לשעבר, אנחנו
נפרדנו לפני כחצי שנה, ומאז הוא עדיין מתקשר אלי כל הזמן.'
'הוא מטורף?' שאלתי.
'לא, הוא חמוד. זה לא ממש נורא, למעשה אני אוהבת שהוא מתקשר.
אנחנו ידידים טובים, וגם קצת אוהבים עדיין.'
'עדיין?!' שאלתי.
'למה?'
'זה המון זמן.'
'הכל יחסי' היא אמרה 'הלב שלי פועם לאט.'
'אם הלב שלך פועם לאט, למה הוא מתקשר אליך כל כך הרבה?'
'הוא מספר לי הכל.' היא אמרה 'רק שהוא קצת קנאי בקשר לבנים
אחרים'.
'יש לו סיבה', אמרתי.
קארין תפסה לי באף וצחקה 'הבנתי את זה כבר'.
'חדת תפיסה. עכשיו תספרי לי, איך אתם ידידים. מה, את לא כועסת
על מה שהוא עשה לך?'
'מה הוא עשה לי?' תמהה קארין, הוציאה דיאודורנט מהתיק ומשחה
מעט חומר על דופן כיס הקנגורו.
'אני לא יודע, אבל בטח הייתה סיבה למה עזבת אותו?'
'מי אמר שעזבתי אותו?'
'הוא בטח לא עזב אותך.'
קארין צחקקה בנלבבות. 'אתה טועה, אנחנו נפרדנו בצורה הדדית'
'ולמה?'
'בגלל המכון סקרים.'
'המכון סקרים?'
'הייתה לו אובססיה למכון הסקרים הפרטי שלו. כשהיינו בתיכון הוא
הכין מכון סקרים. הוא החליט שהסטטיסטיקה היא המפתח לפתרון כל
שאלות החיים. אנחנו רק צריכים לתת לתבונה האנושית הכוללת
להחליט. הוא הקים מכון סקרים שיענה לו על שאלות שמעניינות
אותו, 'סקר' זה מלשון 'סקרן' הוא אמר. ככל שהזמן עבר הוא התמכר
לתהליך עריכת הסקר, שזה מבחינתו היה תהליך גיבוש המציאות. הוא
חייב לשאול תמיד שאלות כי הוא חי בסטטיסטיקה ובשאלות. אמרתי לו
שזה או הסקרים או אני. הוא בחר בסקרים.'
'לא נעלבת?' שאלתי מזועזע עד עמקי נשמתי מהשגעונות של כל מיני
בחורים.
'לא' אמרה קארין בטון אדיש עד ששכנעה אותי שבאמת לא נפגעה
מהעניין 'לכל אחד יש את השגעונות שלו. שיעשה מה שטוב לו. גם לי
יש את השגעונות שלי.'
'גם לך יש שגעונות?' שאלתי, נחרד עד לשורש עצמותי.
'כן גם לי. אני אוהבת לאכול הכל עם חרדל ואדי לא יכול לראות
חרדל. אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה.'
'אנחנו דור מזוין' אמרתי לה.
'צריך לכתוב על זה שיר' היא אמרה 'זה כל כך נכון.'
'כבר כתבו על זה שיר'
'איזה זין' היא אמרה.

הלילה התחיל לרדת.
'מה אוכלים אצלך?' היא שאלה.
'מה שיש' אמרתי.
'ומה יש היום?'
'חמאת בוטנים וביצה!'
'חמאת בוטנים וביצה???'
'לא פחות אך לצערי גם לא יותר, ובכל זאת לא הייתי מוותר.'
'שיהיה, אז תביא קצת.'
'עכשיו את מדברת לעניין.' אמרתי והגשתי לה בקבוק חמאת בוטנים.
'לאכול מזה ככה?'
'זה לא מפריע לי.'
'אתה רוצה שאני אוכל כמו חזירה?'
'לא אכפת לי.'
'אתה בקשת את זה' היא איימה כביכול בצחוק אבל למעשה ברצינות
גמורה כפי שמיהרתי לגלות.
הבחורה הזאת ידעה לאכול כמו חזירה אמיתית וזה מצא חן בעיני כל
כך וגירה אותי עד נימי דמי המתמלאים. שלחתי לעברה כמה ידיים
והיא הגיבה בקריצה משועשעת.
אבל כששלחתי את היד שלי לאחוז ברגלה הבנתי שהגוף שלה בכלל לא
איפה שחשבתי.
'אני לא בחורה קלה להשגה' היא צחקה והדבר הבא שאני זוכר זה את
הרגליים שלה לופתות את מותני בחוזקה ולא עוזבות.
'פוקיצ'ו!' היא צעקה בחדווה.
'קארין!' צעקתי בבהלה.
'אין מה להבהל, אנחנו עוד נשכב עוד הערב, אל תדאג.'
מאותו רגע הייתי ברילקס ויכולתי יותר להתרכז בלהנות מהרגעים
המופלאים עם קארין.
מה שקרה מאוחר יותר היה רצף מאורעות מופלא כל כך שכלל אני
מתבייש לספר עליו מפחד מבוסס מאוד לאבד כל שמץ אמינות אחרון
שהיה לי בפני הקורא עד רגע זה.
קארין התחילה ללטף אותי בגוף שלה שהגיח כאילו מכל צדדי
הקנגורו, כאילו היא מדוזה ענקית, רכיכה חמה ולחה. הרגשתי את
הזרועות שלה עוטפות את חזי, רגליה וצווארה המפותל לופתים את
פלג גופי התחתון כגל עצום.
'מה את?' שאלתי אותה.
'בוא נגיד שאני ממשית.'
'אולי נגיד קצת יותר מזה?'
'בוא נגיד שלעולם אני לא מגיעה ובכל זאת אני תמיד שם.'
'את אליהו הנביא?'
'כמעט, טיפשון, אבל לא בדיוק.'
'אני לא הומוסקסואל.' קראתי.
'גם אני לא' היא אמרה.
הדבר הבא שקרה היא שהקנגורו כאילו הבין שמשהו מוזר קורה והוא
התחיל לקפץ בפראות ברחבי המדבר.
'מה קורה?' צעקתי בבהלה.
'אל תדאג, נלך לנו, נתעה קצת.'
'הגענו להר ענקי' ושמה לפני ההר קארין לפתע תפסה בכולי, עטפה
אותי כמו צעיף ונתנה לי נשיקה צרפתית ארוכה.
'קארין, את מדהימה' אמרתי לה.
'שטויות,'  היא אמרה 'זה אתה'.

הלכנו לישון אבל בקושי יכולתי להרדם מרוב התרגשות. קארין נרדמה
בזרועות שלי, אפשר להגיד, למרות שזה לא בדיוק מתאר את מה שקרה
שם. אני לא יודע איפה היא בדיוק הייתה, היא ריחפה שם איפשהו
בתוך הכיס של הקנגורו, בכל מקום ובשום מקום - אבל לחלוטין בתוך
הכיס של ישראל העצום.
אבל באמצע הלילה אני התעוררתי, עלו לי בלב מחשבות וספקות.
קארין כנראה הרגישה ששנתי נודדת עלי כי לפתע שמעתי את קולה הרך
בוקע ממעמקי כיס הקנגורו.
'משהו מטריד אותך?'
'כן, שאני רק עוד אחד בשבילך. מחר את תעזבי אותי ותדברי מישהו
אחר ותשבי איתו.'
'אני רוצה לדבר ולשבת עם כולם, אבל תמיד אהיה רק שלך.' היא
אמרה.
'אבל אני רוצה שתמיד תהיי אצלי, ממש.'
'אם תרצה באמת, אהיה אצלך תמיד' הרגיעה אותי.
המילים שלה נשמעו כל כך מרגיעות, שבכלל לא התייחסתי לניסוח הזה
ולא חשבתי מה הרצון שלי ידרוש ממני בעתיד.

לילה. ישראל העצום נושם בנהמות רמות. קיטור אוויר יוצא ונכנס
בקצביות מנחירי הקנגורו המגודל.
'ישראל' אני קורא לו בדגדוג קליל, בלי להגיד מילה.
אני מרגיש אותו נעור אלי בשמחה. אני מרגיש אותו שמח בשמחתי,
אני רואה שהוא אוהב את קארין.
'ברכותי' סימן לי בתנועה קטנטנה בשיפולי אגנו 'זאת בחורה סוג
א' א'. שתעבור לגור פה חופשי, אני אשמח.'
'אני יודע. אני בכלל לא לרמה שלה. אני מפחד שהיא תעזוב אותי
מחר בבוקר.'
'אתה לא יכול להנשא לה?' שואל ישראל.
'להנשא לבחורה, אנחנו מכירים רק מהיום בלילה.'
'משהו, שיבהיר שיש לכם מחוייבות אחד לשניה.'
'זהו, שהיא מוזרה כזאת' אני אומר לישראל.
'מה זאת אומרת?'
'היא אומרת כל מיני דברים מוזרים.'
'מה למשל?'
'שאלתי אותה על בחורים אחרים, אז היא אמרה שהיא רוצה לדבר
ולשבת עם כולם, אבל היא תמיד תהיה רק שלי.'
'מטורפת' חיווה ישראל את דעתו המלומדת בקפיצה גמישה 'אבל בראש
טוב.'
'אז מה אפשר לעשות כדי להשאיר אותה אצלי?'
'למה שלא תציע לה לעשות ברית?'
'איזה ברית, על מה אתה מדבר? מה זה פה? ברית נאט"ו?! ברית בין
הבתרים?!'
'לא, ברית בינך לבינה.'
'ועל מה הברית בדיוק. היא רק הכירה אותי, היא תחשוב שאני
משוגע.'
'למה אתה אומר את זה?' שמעתי לפתע את קולה הרך של קארין.
'כי אנחנו בקושי מכירים.'
'אבל אני מחבבת אותך' היא אמרה 'אתה מזכיר לי כלב זאב שתקן
וטוב.'
'אלוהים יודע איך הגעת לזה, אבל לא מפריע לי.' אמרתי. 'העיקר
שתשארי איתי.'
'אם אתה רוצה, אני מוכנה לעשות איתך הסכם.' אמרה קארין.

עשינו ברית ולמחרת היא עזבה. ישראל ואני בכינו כל אותו לילה.
'אני אהבתי את הריח שלה.' בכיתי לישראל.
'ואני אהבתי את הירכיים הדקיקות שלה.' אמר ישראל.
'אנחנו עצובים ואין עוד טעם לחיינו.' הסכמנו שנינו בעצבות,
חנינו מול צוק ושקלנו בדעתנו אם לקפוץ יחדיו לתהום העמוקה.
'היה לה דיבור מיוחד כל כך.' אמר ישראל.
'בדיבור שלה היא קנתה אותי.'
'בחיים לא היית נפרד ממנה.'
'בחיים לא.'
'אז למה היא עזבה?'
'היא הייתה חייבת.'
'נו בטח, בחורה כזאת לא יכולה להשאר. זה טוב מדי.'
'אל תדבר שטויות, ישראל' נזפתי בו. 'אם אנחנו כבר מתאבדים,
לפחות אל תנבל את הפה לפני כן.'
'לא שחס וחלילה רציתי לדבר בה סרה' אמר ישראל בבהלה.
'זה לא זה. היא פשוט בחורה טובה. אתה חושב שהיא רוצה לחיות
בכיס של קנגורו עד סוף ימיה?'
'מה רע בכיס של קנגורו? עכשיו אתה מעליב אותי, ורגע לפני
שאנחנו צוללים יחדיו לתהום ומתים זה בכיסו של זה.'
'אתה בכלל לא בכיס שלי.' ציינתי.
'אני בכיס המטאפורי שלך. אתה מחזיק אותי בכיס הקטן. תמיד
החזקת.'
לדיבורים כאלו לא הייתי רגיל מישראל.
'אפשר לחשוב שהכרחתי אותך למשהו.'
'לא הכרחת אותי לשום דבר. בוא נקפוץ' ראיתי שלישראל יש מצב רוח
מחורבן.
'ישראל, אני אוהב אותך. בוא נשכח מכל ההתאבדות הזאת.'
'עזוב, יהודה. אני קופץ למטה, אם אתה לא רוצה אתה יכול לרדת
עכשיו, אין עוד טעם לחיי.'
'ישראל, אל תדאג. אני אחזיר את קארין.'
'ואיך אתה תעשה את זה?'
'אני אתפלל לחזרתה.'
'אתה מופרע!'
'אתה מופרע!'
'לא! אתה!'
'מהדיון הזה כבר לא יצא כלום. אם עוד לא קפצת כנראה שהיום בערב
אתה עוד תתפלל איתי ביחד.'
'למה אתה חושב?'
'מי שלא קופץ, כנראה הוא מתפלל, השאלה רק אם הוא מניע את
השפתיים, אבל זה בכל אופן לא חשוב.'

התעייפנו. עמדנו שנינו מעל באר והסתכלנו פנימה.
'מה אתה רואה?' שאל ישראל.
'את עצמי?'
'לא רק את עצמך. אתה לא רואה עוד משהו?'
'אני רואה גם אותך.' לפתע הבנתי.

הלכנו לילה, עלה הבוקר. נעמדנו מעל באר והסתכלנו פנימה.
'מה אתה מרגיש היום?' שאל ישראל.
'שאני לומד כל רגע.'
'וחוץ מזה?'
'אני חי.'

עומק השינה - יממה שלמה. קמנו. היה כבר בוקר. תחבנו ראשנו לתוך
הבאר והבטנו.
'מה אתה חש?' שואל ישראל.
'אני לא לבד.'
'מי כאן?' שאל ישראל.
'היא פה.'







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מראה מעל לגשר


1. הנה נוגע
במים
2. אצלי דג
מכרסם
כבר כמה דקות



שניים מנפגעי
פיני
גרשון מנהלים
שיחה ערה של מי
הבולבול יותר


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/03 22:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה