אז זהו. זה היום. הוא הגיע, ואין מה לעשות.
וכמה שהסבירו, וכמה שדיברו, וכמה שהכינו, אפילו כשעמדתי שם,
ידעתי שאני לא מוכנה. עדיין לא מוכנה, ואולי בכלל לא אהיה
מוכנה לכך, אף פעם.
אבל היום הגיע. ואין מה לעשות.

לפני שדלת הכניסה לבנין נטרקה מאחורי, נעצרתי. עצרתי את הדלת
עם הרגל. ניסיתי להיזכר, אולי שכחתי משהו בבית. משהו שימנע
ממני או שיעכב אותי מלעשות את הדבר הכל כך חשוב הזה, הגורלי.
ההוא. ההוא.
צעדתי ברחוב שלי. כמעט כמו בימים אחרים. ראיתי את אותן מכוניות
חונות, אותם תמרורים, אפילו אותם חתולים שאני רואה כל בוקר.
אבל הפעם זה היה שונה. זה לא היה נראה כלפי חוץ, אבל מבפנים,
הייתי שונה לגמרי. מבפנים התחוללה בי מהפכה, ואכלה אותי אי
הודאות. הכל נראה כל כך שליו בשעה זאת של היום ברחוב שלי, שום
דבר לא יכול היה לרמז על מה שהתרחש בי שאותה שעה, עמוק בפנים.
ככל שהתקרבתי למקום ההוא, התחדדה ההבנה בתוכי, שדבר מהותי בחיי
הולך להשתנות. עכשיו, ידעתי בבירור, עכשיו אני בן אדם אחד. אבל
כשאעבור בין השערים האלו שנית, אהיה בן אדם אחר.
והיו שם שוטרים. והיו שם צעקות. ושלטים. ופתקים. וכולם הביטו
בי, כולם. יכולתי לראות איך הם מנתחים אותי במבטם. מבט עמוק,
חודר, מפלח. השפלתי את עייני. לא יכולתי בפני החקירות
הלא-מילוליות האלו. רציתי פשוט לגמור עם זה.
רצתי את המדרגות, מרחפת בקלילות. לא ידעתי אם אותה קלילות תהיה
קיימת בי אחרי מספר דקות. הסתכלתי על כל שהיה סביבי כאילו במבט
אחרון. תמונות, ציורים, אפילו מנורות הפלורסנט הנוקשות נראו
בעייני כנזר הבריאה.
מצד ימין שלי ראיתי פתאום חלון. החלטתי לעצור. מבעד לחלון
נשקפה אותה ההמולה - מכוניות, צופרים, ויכוחים. הפעם, ראיתי
הכל מלמעלה, כאילו לא קשורה. רק כאילו. פתאום, התגנבה לליבי
תחושה לא מוכרת. זאת היתה התחושה של אחרי. הרגשתי מעט את תחושת
השחרור שצפויה להגיע לי, ממש עוד מעט. החלטתי לא לדחות את זה
יותר.
בדקתי שמספר החדר תאם את המספר שהופיע בטופס שלי, כן. 71. אם
כן, זה החדר.
פתחתי את הדלת. כל העיניים הופנו אליי. היו שם חמישה, ששה מהם.
הם ישבו לאורכו של שולחן ארוך, שלאחר מכן הבנתי שהורכב ממספר
שולחנות קטנים. היו מפוזרים שם טפסים, חלקם זהים לשלי, חלקם
שונים. לפני כל אחד מהם היתה מונחת מעין חוברת, מלאת דפים. וכל
דף, עמוס בשמות. שמות, שמות, שמות. ידעתי שאי שם בין השמות
האלה, גם אני נמצאת. לא שונה מאף אחד אחר. אותיות השם שלי, 3
במספר, מוקפות ממעל ומתחת בשמות של אנשים, חלקם מוכרים לי,
האחרים זרים. שמות, שמות, שמות.
ששה זוגות עיניים בוחנים אותי. 12 עיניים סקרניות וחטטניות.
נשמתי עמוק.
הרגע הגיע.
ועשיתי את זה.



סוף סוף הצבעתי בבחירות!!!

(אז מה אם זה רק בחירות מקומיות... גם זה משהו.)