א

הכול התחיל ביום שני גשום מאוד בנובמבר. ישבתי בתאון שלי
וכתבתי כתבה מגוחכת על אישה שטענה שיכולה לשלוט על החלומות
שלה. הכתבה ה"מדהימה" שלי נכנסה בגאווה לעמוד ה-12 לפני מודעות
האבל. הכתבה הייתה על מטורפת שטענה שלפני השינה היא כותבת
סיפור שהיא רוצה שיתרחש בחלומה, מעין סיטואציה שהיא רוצה
שתתרחש. מישהו אקראי צריך להניח את הדף על מצחה כשהיא נרדמת
ואז ה"חלום המבוית" נכנס לפעולה.
כמובן שכל אדם רציונאלי יגיד שזה אבסורד, מגוחך ושאין צורך
להשקיע בזה מחשבה. גם אני חשבתי כך, אבל משהו שם היה מוזר.
רופאים החליטו לנסות לבדוק אותה ולמדוד את גלי המוח שלה בזמן
שהיא חלמה. אני הייתי עד מטעם עיתון "הארץ" כדי לבדוק את
הסיפור המגוחך. הקטע המדהים היה שברגע שהניחו את הדף עם
הסיפור/"חלום מיועד" על ראשה גלי המוח שלה התחילו להשתגע.
הבעיה הייתה שזה לא הוכיח דבר. האישה הזאת התעקשה שהכוח שלה
אמיתי אך לא הצליחה לגרום לאנשים להאמין בה. בסופו של דבר היא
נעשתה אלימה ונאלצו לאשפז אותה במוסד סגור. סיפורה נגע לליבי
כמו מודעות האבל בסוף העיתון. לא השקעתי בו מחשבה, עד שיום אחד
הכול השתנה.
לא תמיד רציתי להיות כתב בעיתון. מילדותי חלמתי להיות סופר.
כנער כתבתי סיפורים על הרפתקאות, על מסעות מסביב לעולם וגילויי
שטחים. אהבתי לקרוא את האודיסיאה והסיפור החדיר בי השראה לכול
חיי ולכול סיפוריי. המציאות העגומה סטרה לי בפרצוף לפני
כשנתיים כשרומן שפרסמתי נכשל בצורה קטסטרופאלית עם היקף מכירות
של 60 עותקים. בעקבות הכישלון החלטתי להתמקד בעיתונאות. מאז
שהתחלתי לעבוד קיבלתי את הכתבות המעפנות שאף אחד לא טורח
לקרוא. החלטתי להמשיך לכתוב סיפורים קצרים בשביל הכיף והתרגול.
הסיפור שאני מספר לכם הוא על הסיפור הקצר האחרון שכתבתי(סיפור
זה הוא עדות על החוויה ואינו נחשב לסיפור קצר). סיפור ששינה את
חיי.
אחרי שסיימתי את הכתבה על ה"אישה יוספה" (משחק מילים כמו יוסף
שפירש חלומות) יצאתי לשתות בירה עם חברתי שמה רחל. היא הייתה
בחורה נהדרת. נמרצת עם מלא בטחון ומלאה תמיד בדברי חוכמה.
כמובן שהיא נראתה לא רע בכלל. קטנה, רזה ואדמונית הייתה ובלי
ספק היה לה גוף נאה למדי. באותו יום חלקתי איתה את הסיפור על
האישה המשוגעת. היא כמובן ביטלה את הרעיון בלי להניד עפעף.
הסכמתי איתה אבל בכל זאת הסיפור עניין אותי ואכן שאלתי אותה
"הקטע שהמכשירים של הרופאים קלטו את גלי המוח בדיוק כשהניחו
עליה את הסיפור...זה לא קצת ביזארי?" היא אמרה לי שזה סתם
צירוף מקרים ושהסיפור מופלץ לגמרי. אך לא הרפיתי "את לא מאמינה
קצת בסיפורים על העל טבעי? על דברים שאי אפשר להוכיח עם מדע?"
היא שתקה ושתתה את הבירה כרמיזה לשנות נושא. אני הבנתי את הרמז
והחלטתי לספר לה על סיפור שאני עומד לכתוב. אני תמיד מספר לה
על סיפורים שאני הולך לכתוב והיא תמיד קוראת אותם בשמחה.
"זה סיפור על אחד שמחפש משמעות לחייו..."
"כמו כולנו" היא קטעה אותי.
"בכל אופן... קוראים אותו שמידט והוא גר בבריטניה של המאה
השמונה עשרה. עבודתו היא בהעברת סחורה על ספינה למקומות שונים
על ים התיכון. בתחום עבודתו הוא מגיע למקומות אקזוטיים מאוד
אשר מושכים את תשומת ליבו. לצערו הוא לא נשאר בהם מספיק זמן
כדי לספוג את תרבותם ונאלץ לחזור לבריטניה אחרי שהייה של רק
לילה במקום. הוא לא מוצא שלווה בחייו, ומחליט לחפש משמעות. הוא
יוצא למסע מטורף  שמתחיל בעיירה הקטנה שלו בבריטניה. האנשים שם
כל היום שותים ושמחים. הוא לא מבין מה הסיבה לאושר שכזה. הוא
שואל אנשים מה הסיבה לאושרם  אך הם לא נותנים לו תשובה שמתקבלת
על דעתו.
יום אחד הוא מחליט לבצע מבצע נועז. הוא מחליט לקחת את הספינה
שהוא שט בה ולצאת למסע למזרח התיכון כדי "למצוא את עצמו" הבעיה
היא..." "אל תגלה לי את כל הסיפור. אני עוד רוצה לקרוא אותו"
היא רמזה לי. "אבל..." "תאמין לי... עכשיו אני הרבה יותר
מסוקרנת. אני מתה לקרוא אותו כשתסיים". "טוב..." אמרתי, קצת
מאוכזב מן הקטיעה אבל הבנתי את הסיבה. אחרי השהייה בבר הלכנו
אליי הביתה ושכבנו למשך כמה שעות. בזמן ההתעלסות לא יכולתי
להפסיק לחשוב על "יוספה" ועל ההשראה שהיא נתנה לסיפור שלי.
אחרי שרחל נרדמה קמתי והתיישבתי מול מכונת הכתיבה שלי. העדפתי
לכתוב במכונת כתיבה מאשר במחשב. זה גרם לי לחשוב שאני סופר
אמיתי. זה גם גרם לי להרגיש קירבה לסופרים האמיתיים של לפני
כמה מאות שנים. האמת היא שזאת לא הסיבה האמיתית לתשוקה שלי
למכונת הכתיבה. לצערי הסיבה היא הרבה יותר סתמית ומצערת כך
גיליתי בעתיד.
התחלתי לכתוב את הסיפור על שמידט הספן. קראתי לו "מסע אל
חלום". כתבתי את כל מה שסיפרתי לרחל בתוספות של אמצעים
סגנוניים ופתגמים שנונים. נכנסתי ללהט מטורף של כתיבה. ניגנתי
על מקשי הפלדה כשברקע התחוללה סערה גשמים אדירה מחוץ לדירתי.
החלטתי לשלב את החוויה בסיפור וכתבתי שספינתו של שמידט נפגעה
על ידי ברק ושמידט נפל ממנה לתוך הים. כתבתי: "שמידט אחז בחבלי
המפרש כאחוז דיבוק בידיעה שמה שמפריד בינו לבין מוות בטוח הוא
חתיכת בד עלובה שעלולה להיקרע כל רגע. ברק נוסף פגע בספינה
ושמידט עף ממנה לתוך הים. כעת הוא נמצא בחסדיו של נפטון, אל
הים, שיחליט מה לעשות עמו". רציתי להתחיל לכתוב את הפסקה הבאה
אבל הסערה מחוץ לבית החריפה לסערת ברקים וגרמה להפסקת חשמל
בחצי מן העיר. אז נאלצתי להפסיק לכתוב. נשכבתי לצד רחל ונרדמנו
מחובקים. מאוחדים נגד כל הצרות בעולם. נגד המחלות, נגד המיסים,
נגד המלחמות והפיגועים. איתה הרגשתי בטוח. היא הגנה עליי מפני
המציאות הישראלית העגומה.



ב

כשקמתי בבוקר רחל כבר עזבה את הבית. היא בטח יצאה לעבודה
מוקדם בבוקר. היא עובדת בחלק האטרקטיבי של העיתון. בחלק שמדבר
על החדשות. אני לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר היות ולא כל
יום היו כתבות מעפנות לתת. כתבות מעפנות וכתבות שמחות הן
נדירות בימינו ולא מעניינות את הציבור.
החלטתי לקחת את הרכבת לתל אביב. כשהגעתי חשבתי שיהיה נחמד
לשבת בעזריאלי קצת ולהירגע על כוס קפה. שירתה אותי מלצרית מאוד
חביבה שקראו לה לאה. לא העזתי לחשוב שהיא יותר מ-18 אבל גיליתי
אחרי שיחה קצרה איתה שהיא בת 25. היא סיפרה לי שהיא למעשה
לומדת באוניברסיטת תל אביב פסיכולוגיה וכרגע עובדת על התזה על
שלה. התזה שלה היה על חקר חלומות - מה גורם להם וכיצד הם
משפיעים על אורח חיינו. חשבתי שזה צירוף מקרים מעניין מאוד
שדווקא ביום שהתפרסמה לי הכתבה על "יוספה" פגשתי בחורה שחוקרת
חלומות.
שאלתי אותה האם הסיפור של יוספה הגיוני בעיניה. היא הסתכלה
עליי במבט חוקר ואמרה "בתזה שלי אני חוקרת דרכים שונות לשלוט
על חלומות. המרצים שלי מאמינים שהכוונות שלי טובות אבל אומרים
שאני סתם מגששת באפילה. אני מאמינה שיכול להיות מקרה שבו אדם
מסוגל לשלוט על חלומותיו אם יש לו תכונה מסוימת, גן מסוים במוח
שיכול למעשה לשלוט על חלומותיו. הייתי מאוד רוצה לחקור את
האישה הזאת. אבל הבנתי שהיא אושפזה במוסד סגור..." היא חייכה
אליי. "אתה 'ישראל המשוטט' אני מתה על הכתבות המצחיקות שלך
ב"ארץ". הכתבה האחרונה הייתה ממש טובה. לדעתי עשו לאישה הזאת
עוול. חבל שלא אוכל לחקור אותה."
השיחה איתה מאוד עוררה אותי. החלטתי לבקש ממנה מספר טלפון כדי
שנוכל להיפגש ולדבר על הנושא בהרחבה. היא הסכימה והגישה לי את
החשבון על הקפה. עם כל הדיבורים איתה בכלל לא שמתי לב שהשעה
כבר אחת וחצי בצהריים ועליי לפגוש את רחל ב"משרד".
הברזתי לרחל והחלטתי כבר לקפוץ לדירה שלי כדי להמשיך לכתוב את
סיפורי. לא הייתה לי כזאת השראה לכתיבת סיפור כבר שנים.
התיישבתי מול מכונת הכתיבה ועמדתי להדפיס. הדבר שהפתיע אותי
הוא שהופיעה פיסקה חדשה על הדף. אני סיימתי לכתוב בפסקה שמספרת
ששמידט עף מן הסירה אך בפסקה החדשה מסופר שהוא הגיע לאי בודד.
בנוסף, כתוב מונולוג שלו שהוא מדבר אל הבורא. אף פעם לא הזכרתי
את הבורא בסיפור, אין שום רמז לכזה דבר. גם דמותו של שמידט היא
לא דמות דתית ולא תכננתי שיגיע למצב של שבירה רוחנית כזאת.
ההסבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שהייתי שיכור אתמול בלילה
ולא זכרתי שכתבתי את הפסקה. אז החלטתי לקרוא את המונולוג של
שמידט.
"לקחת את ספינתי, אל אכזר. לקחת את שפיותי. נותרתי לבד מול
כוחות הטבע האימתניים, לבד על שטח לא מוכר. יש לי משאבים
פיזיים בשביל לחיות אבל מה עם משאבים רוחניים. נפשי מתענה
בבדידות הנוראית הזאת. מהי מציאות? האם אני אכן נמצא פה? או
שזה משחק לשם בידורו של האל? איך אוכל לדעת... הסבר לי בורא
יקר - למה לענות אדם ולהשאירו בחיים? יש אינסוף נפשות על פני
האדמה ורק בי החלטת להתעלל. אכן, אני לא בן אדם ירא אלוהים
ואכן חטאתי מספר פעמים. אבל כמוני מיליוני אנשים מסביב לעולם.
כל מה שרציתי זאת משמעות. רציתי לצאת למסע. מסע לשם חיפוש האני
האמיתי. אך כמו לאודיסיאוס  החלטת להכשיל אותי ולהוביל אותי
למותי. אבל לא מתתי - הכיצד?"
סרקתי את הדף במשך כרבע שעה ולא הצלחתי להבין את פשר העניין.
מי כתב את הפסקה -  האם זאת הייתה רחל שחשבה שזה יהיה משעשע
לשטות בי, או שיש לי אובדן זיכרון חלקי ואני לא זוכר מה עשיתי
אתמול בלילה. כל אלה הוסיפו למערבולת במוחי שרק החמירה עם
הזמן. פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק בירה. אחרי שעתיים של
ישיבה עם מחשבותיי נזכרתי - קבעתי להיפגש בצהריים עם רחל.
צלצלתי אליה וקבעתי איתה פגישה באחר הצהריים. אני אתייעץ איתה
בקשר למצב - משהו חייב להיעשות.







ג

  נפגשתי עם רחל בבית קפה בתל אביב והיא סיפרה לי על ה"חדשות"
- פיגוע בנתניה, גזירות כלכליות - הכול היה שיגרתי. שאלתי אותה
האם היא חיבלה בסיפורי. "אל תדבר שטויות חומד, אני בחיים לא
אגע באומנות שלך" היא אמרה. "אז מה קרה? איך דבר כזה יכול
לקרות?" הטחתי בה. "היינו די שיכורים אתמול, אז ייתכן שכתבת
פיסקה מבלי לשים לב. אתה יודע איך אתה עושה דברים מתוך
אינטואיציה לפעמים, אף פעם לא חושב על ההשלכות". ישבנו עוד
שעתיים ודיברנו על שטויות. אחרי זה הסברתי לה שאני רוצה קצת
זמן לבד וחזרתי לדירתי כדי לנסות לפענח את המקרה.
הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לדירה היה להתיישב מול מכונת
הכתיבה. החלטתי לקבל את הרעיון שפשוט כתבתי את זה בעצמי ואני
לא זוכר. אז התחלתי לחשוב על תשובה למונולוג של שמידט
ש"כתבתי". לאחר רבע שעה מצאתי מה לכתוב.
"אתה שואל הכיצד? תשובתי היא - כי אני יכול. אני נותן ואני
לוקח ולמזלך השארתי אותך בחיים. לעכשיו אל תטריד אותי בחוצפתך
ואל תפנה אליי יותר. בעינך אני לא קיים ולא אהיה קיים לעד.
תחייה את חייך כאילו אין אל ואין משמעות".
ישבתי עוד כמה דקות והמשכתי את עלילותיו של שמידט. הוא מגיע
למצרים שם הוא מטייל לאורך הנילוס. הוא מוצא משמעות משלו לחיים
ומגיע למסקנה הבנאלית שכל אחד עושה לעצמו משמעות בכך שהוא חיי
את חייו במלואם.
לא הייתי מסופק עדיין ממורכבות הסיפור. החלטתי לבקר את שמידט
בחלומותיו ולגרום לו לחפש יותר ברצינות אחר משמעות. ביקרתי
אותו בחלום ואמרתי לו לקחת את הספינה שלו ולשוט מזרחה לכיוון
ארצות המזרח. אמרתי לו שימצא שם משמעות. כמובן ששיקרתי, והבנתי
שאני רק מטרטר אותו לשם הנאתי. ואז, ברגע ההוא, הבנתי את ההנאה
בלשחק תפקיד של אל. כמובן שאני שולט ביציר הדמיון שלי אבל
הרגשתי כוח שאוכל לשלוט על דברים אחרים על העולם. חשבתי עוד
הפעם על נושא החלומות והחלטתי להרים טלפון אל לאה,
הפסיכולוגית.
"שלום לך ישראל יקירי!" היא אמרה בבוטות כשגילתה שאני הוא
המצלצל. "רציתי להיפגש איתך ולשאול אותך מספר שאלות בקשר
לעניין החלומות". קבענו להיפגש באספרסו בר בקינג-ג'ורג'.
כשפגשתי אותה היא נראתה שונה ממה שזכרתי אותה. היא נראתה יותר
מבוגרת מפעם שעברה. היא לא לבשה מדי מלצרית, אלא בגדי נשות
עסקים שגרמו לה להראות מאוד רצינית. ביקשתי ממנה לנסות להסביר
את העניין של הסיפור שמדבר אליי. היא ענתה לי "ישנם מקרים של
פיצול אישיות שבו אדם מדבר אל עצמו ומנהל עם עצמו דיאלוג.
ייתכן שאתה איכשהו יישמת את התיאוריה הזאת כשכתבת את הסיפור.
ייתכן שחלמת שכתבת ובעצם כתבת. אתה מבין למה אני מתכוונת? היות
ואנחנו נוטים לשכוח את החלומות הראשונים שלנו במצב התרדמה אז
ייתכן שמתוך חלומך כתבת". הסתכלתי עליה ולא אמרתי כלום במשך
דקה. לגמתי מן הקפה וניסיתי להבין מה היא אומרת לי. היא בעקרון
אמרה לי שאני מטורף, שאני דפוק עם פיצול אישיות. החלטתי לבטל
אותה היות והיא אפילו לא קיבלה תואר בפסיכולוגיה.
אין מה לומר, נכנסתי לבעיות קשות. מצד אחד הרגשתי שאני מאבד
כל קשר למציאות שסובבת אותי ומצד שני הרגשתי מאוד קשור לעצמים
שבתוך הסיפור על שמידת יקירי. הרגשתי קשר הדוק לעצים, לים,
לשמיים, לכוכבים והצלחתי לחשוב על עולם שלם בשביל שמידט.
למזלי, עדיין הצלחתי להפריד בין שני העולמות - המציאות והסיפור
שכתבתי, אך לאט לאט הרגשתי שהגבולות מתחילים להעלם ואני נבלע
לתוך סיפורי.
אחרי הפגישה עם לאה נפגשתי עם רחל לפגישה השגרתית שלנו
במסבאה. דיברנו על אקטואליה ועל היום של רחל, ואני לא הצלחתי
בכלל להתרכז בשיחה. הסתכלתי עליה ולא שמעתי כלום חוץ ממלמולים
ורעשים. אחרי כמה זמן התחלתי לראות אותה מטושטשת וחלמתי בהקיץ.
הקטע המוזר היה, שבעודי מדמיין בהקיץ ראיתי את כל העולם כרגיל.
לא נכנסתי לעולם אחר אלא נשארתי באותו עולם והחלום נכנס
לעולמי. החלום לא היה בדיוק חלום אלא הזיה. ראיתי עדיין את רחל
מדברת אבל משמאלה ישב שמידט והתחיל לדבר אליי. אתם בטח חושבים
שאיבדתי את השפיות אבל למעשה רק התחלתי לגלות את האמת. שמידט
גילה לי את האמת.
הוא אמר ששחררתי אותו מהגבולות המוחשיים של עולמו הדמיוני.
הוא טען שהוא מצא איכשהו דרך לעבור מעולם לעולם. הרעיון נראה
לי מגוחך לגמרי, ואפילו שאני התחלתי לאבד קשר לעולם האמיתי
ידעתי שהוא אמיתי ואני שוקע לתוך תהום של דמיוני הפורה. ניסיתי
להתקיל אותו ואמרתי לו "אבל אתה לא אמיתי, אתה יציר דמיוני.
אתה קיים רק בגלל שהמצאתי אותך". הוא ענה לי "אני קיים בגלל
שהמצאת אותי, ועל זה אני מודה לך. אבל אני לא יכול להימחק בגלל
שתשכח אותי. אני אהיה קיים לנצח. אם אתה לא תחשוב עליי מישהו
בטוח יחשוב. וגם אם לא אז בעולם האחר יחשבו". "איזה עולם?"
שאלתי . "אתה חושב שאתה כל כך אמיתי אבל למעשה גם אתה 'לא באמת
קיים'. האמת היא שאף אחד לא יכול לדעת אם הוא באמת קיים. הבעיה
אצלי היא שאני קיים. רק לא בצורה הכי מוחשית. אתה מבין, אני מן
העולמות התחתונים. עולמות הדמיון. גם אתה קיים בעולם דמיוני.
כי נחש מה - מישהו המציא אותך כמו שאתה המצאת אותי" . לא
הצלחתי להבין על מה הוא מדבר. אז ברחתי מהמסבאה והותרתי שם את
רחל לבדה.
חזרתי לביתי ושקעתי במחשבות. האם באמת ייתכן שאני יצור דמיוני?
האם מישהו פשוט ישב ליד מכונת כתיבה והמציא את שמי, את משפחתי,
את כל העולם שאני נמצא בו. האוויר שאני נושם - זה באמת אוויר
או סתם נייר ודיו? חשתי שאני שוקע לתוך אובססיה חולנית ושאני
קרוב למחלת נפש אבל לא ידעתי מה לעשות. התיישבתי מול מכונת
הכתיבה וכתבתי סוף לסיפור הקצר שלי. נתתי לשמידט סוף טוב, הוא
מוצא אישה מצרית, הוא מתחתן ומוצא משמעות לחייו. הוא מצא לעצמו
משמעות כמו שכולם מוצאים. הוא החליט שתכלית חייו הייתה להעביר
את המסר. להעביר אותו אליי. התחלתי להאמין לשיגעון שלי. שאולי
עולמי דמיוני כמו של שמידט ושיש עולם אמיתי ועליי לחפש אותו.





ד

היום הראשון אחרי ששמידט התגלה בפניי היה מאוד עוצמתי. הסתכלתי
על העולם כמו שלא הסתכלתי עליו אי פעם. דברים שנהגתי לראות
כמובנים מאליו נראו כעת חסרי הגיון, ודברים חסרי הגיון התחילו
לקבל משמעות במוחי החולני.
ישבתי בפינה בסלון ביתי ובהיתי בחדר במשך שעות. וויתרתי על
ארוחות, על היגיינה ועל הנאות פשוטות כמו לצפות בטלוויזיה
ולקרוא ספרים. פשוט ישבתי, בהיתי וחשבתי. בהתחלה הסתכלתי על
הצל שלי. איך הוא התארך על הרצפה והגיע עד הדלת של הבית. אורכו
של הצל היה כמעט שישה מטרים כשלמעשה אני ישבתי על הרצפה ותפסתי
רק אורך של מטר. דברים בנאליים כאלו גרמו לי לחשוב על העולם
האחר. זה גרם לי לחשוב שאולי יש עולם שבו אור פועל שונה.
שבמקום צל שיתארך לשישה מטרים יהיה אדם אמיתי שיתארך לשישה
מטרים. ואז התחלתי לחשוב אם יש עולם שבו בני אדם הם כולם צללים
וההשתקפות האמיתי של האדם היא למעשה רק "צל" של צללית.
אחרי צפייה ממושכת ברצפה התחלתי להביט למעלה אל התקרה. רציתי
שהיא תיפול ושבמקומה אני אראה את המרומים - את האמת. ייחלתי
לחופש ממגבלות העולם. רציתי לשנות את חוקי הפיזיקה. הרגשתי חסר
אונים, אז יצאתי החוצה.
הלכתי ברחוב ואנשים לא שמו לב אליי. לא רציתי למשוך את תשומת
ליבם. לא רציתי שידעו את האמת. נעצרתי בפארק קטן בשכונת
התקווה. ישבתי על ספסל וצפיתי בילדים משחקים כדורגל. הילדים
שיחקו ואני חשבתי. חשבתי על העולם האחר. האם אני משלה את עצמי?
האם באמת אפשר לפרוץ את מגבלות המציאות ולפרוץ אל העולם הבא?
ואם כן - אז בטח מישהו פיזיקאי או מתמטיקאי או גאון יצליח
בדבר. אני רק כלומניק שעובד ב"ארץ". אין לי את הידע כדי לממש
דבר כזה. אם דבר כזה יקרה לי הוא פשוט יקרה. אני לא אגרום לכך
אלא רק אחווה אותו. לא הייתה לי בעיה אם קביעה זו. דבר זה
הרגיע אותי טיפה, גרם לי להבין שאין לי שליטה על העולם שלי,
העולם הבא והחיבור ביניהם. אם משהו יקרה זה יקרה בגלל שהעולם
האחר החליט להחכים אותנו, ואני אהיה השליח של אותו עולם. כמה
יהיר היה מצידי לחשוב שאני אהיה השליח.
מבלי לשים לב העברתי שלוש שעות בפארק והתחיל להחשיך. קמתי
ותכננתי ללכת ואז שמתי לב שמישהו ישב לידי במשך כל הזמן הזה.
הוא היה לבוש בבגדים מוזרים. לא מוזנחים אבל מיושנים. בגדים
שלקוחים מתקופת הרנסנס או משהו כזה. הוא הושיט יד לעברי ואמר
"שלום ישראל. חיכיתי לך זמן רב". הסתכלתי אליו בפליאה ואמרתי
"איך אתה יודע את שמי? אני לא מכיר אותך". "אנחנו החלטנו שהגיע
הזמן שאתה תצטרף אלינו". משום מה ידעתי על מה הוא מדבר. היה
בדיבור שלו משהו כן ואמיתי. הייתי מוכן להיפתר מהעולם הזה
ולעבור לשלב מתקדם יותר. להפוך לייצור שמימי יותר. אז שאלתי
אותו "אז מה עכשיו?". "עכשיו אתה יודע" "יודע מה?" הוא ענה לי
"אתה, רחל, לאה כולכם פיקציה. אתם כולכם יצירי דמיון". לצערי
ושמחתי הבנתי זאת. החלטתי לשאול אותו אם עכשיו אני אוכל לעבור
לעולם האמיתי אך האיש דחה את בקשתי. "אתה מבין, הסיפור שלך
נגמר. הסופר שלך החליט לסיים את הסיפור שבו אתה ורחל תהיו ביחד
ואתה רק תבין את המסר. תבין שיש עוד עולם, שיש עוד הרבה עולמות
והגבולות הם אינסופיים כי המחשבה היא אינסופית". לא הבנתי מה
הוא מנסה לומר לי "אז אתה אומר שכסיפור עליי להסתיים? ככה אתה
פשוט תמחק אותי ותשליך אותי לפח?" הוא הסביר לי שאני אמשיך
לחיות את חיי כל עוד אבין את המסר ואלך בדרך של הסופר. הוא רק
רצה שאבין את המסר! "מה הקטע הדפוק הזה! מגיע לי להגיע לעולם
האמיתי! כמו ששמידט בא אליי בבית קפה! לא מגיע לראות את
האמת?!". הוא ענה לי "תמיד ידעת את האמת וראית את האמת. עכשיו
נותר לך רק לקבל את האמת." "אבל אני לא רואה שום דבר מהעולם
האמיתי! ומה זה הסוף המעפן הזה שהסופר שלך כותב!" "לא יודע,
אתה כתבת את הסיפור". ובאמרה זו הוא נעלם.
לא הבנתי למה הוא התכוון בכך שהוא אמר שאני כתבתי את הסיפור.
הלכתי ברחובות תל אביב בבלבול ובחוסר הבנה. מי זה הסופר? מי
כתב אותי? הייתי רוצה לפגוש אותו פנים מול פנים. עליתי לדירה
שלי והחלטתי שאכתוב משהו לסופר.




ה

התיישבתי מול מכונת הכתיבה וכתבתי לסופר את דבריי הבאים:
"אדוני הסופר, אדון העולם, אני פונה אליך בבקשה שתבהיר לי את
מטרותיך. אני רוצה הסבר למה אי אפשר לשדרג אותי לעולם הבא,
לעולם הגבוה יותר. האם אני נחות מידי? האם לא אצליח לתפוס את
גודלו של יקום חדש זה? האם המימד הרביעי והחמישי הם רק פיקציה
או שבאמת אוכל לראות אותם? בכל אופן, אני מבקש שתיתן לי תשובה
כי אני רוצה לדעת האמת,
שלך,
ישראל מושון"

פתחתי פחית בירה ובדקתי את הודעות המשיבון שלי. קיבלתי עשר
הודעות מרחל.כנראה היא באמת אוהבת אותי ודואגת לי. זה לא הפריע
לי כי הייתי עסוק בהכנות לקראת המעבר לעולם החדש. אחרי כמה
בירות הלכתי לישון שינה חסרת חלומות. רק שחור. ניסיתי להתמקד
בשחור ולמצוא לזה פשר. האם השחור שאני רואה כשאני עוצם עיניים
זה רק דיו שלא קיבל משמעות. הדיו שמכתים את הדף בפינות בהדפסה
לא מוצלחת. או הסימונים הקטנים של הערות ביניים של הסופר. האם
עולמי שלי הוא הגרסה המושלמת של הסיפור? או רק טיוטה שבכל רגע
תיזרק לפח? יכול להיות שהעולם שבו אני חיי - עולם מלא במלחמה,
פשע ועצב זה עולם לא מוצלח כשלמעשה כתוב על עולם אוטופי איפה
שהוא במגירותיו של הסופר? קשה היה לי לחשוב על כך. לא רציתי
להאמין בזה. כל חיי האמנתי שמה שאני רואה אמיתי וגם עכשיו אני
לא יכול להתנתק מהמציאות הקשה והעגומה ולהאמין שיש עולם טוב
במקום דמיוני בין השורות.
מרוב מחשבותיי בתוך השחור של השינה חסרת החלומות שלי לא שמתי
לב שהגיע הבוקר. כמו שציפיתי קיבלתי תשובה יותר מהר ממה
שציפיתי אך זאת לא הייתה התשובה שציפיתי לה. למעשה לא קיבלתי
תשובה, אלא הפסקה שכתבתי חזרה על עצמה שלוש פעמים נוספות מתחת
לפסקה המקורית. לא הבנתי את פשר העניין והתחלתי לחקור את הדף.
עדיין הקסים אותי שהמילים נכתבו מעצמן. הסתכלתי טוב על הדף
וראיתי שהפינה מקופלת טיפה. פתחתי אותה והיה כתוב בה שורה קצרה
"אתה יודע את האמת. אתה רק צריך להבין אותה".
מסתבר שאני יודע את האמת.
נשארתי מבולבל באותה מידה כשפגשתי את שמידט בפאב. שום דבר לא
נשמע הגיוני. יצאתי לסיבוב בעיר והגעתי לים. בהיתי בשמיים
הבהירים ובגוונים של כחול שהתפרסו עד האופק. הסתכלתי על הים
ועל הגלים שעלו וירדו. העולם שהסופר יצר הוא לא רע. מלא בצמחים
ובחיות מגוונות. אין סוף מינים של יצורים, תופעות טבע מוזרות
ומעניינות והכי חשוב בחורות יפות ומפתות. כשהסתכלתי על הבחורות
נזכרתי ברחל ובאהבתי אליה. בכל הטירוף בכלל לא חשבתי עליה
ודווקא כשאני מגיע לסוף דרכי אני נשטף בזיכרונות על רחל ועל מה
שהיה לנו. הוצאתי את מחברתי וניסיתי לצייר את הים ואת השמיים
מלמעלה. לצערי, הציור יצא ברמה של ילד בן עשר אז החלטתי לקרוע
אותו, אך לא הצלחתי. משהו בציור משך אותי. כאילו היה לו כוח.
הבטתי בציור והבנתי שכרגע יצרתי עולם. לא כתבתי אף חוק ולא
סיפרתי אף סיפור אבל בכל זאת יצרתי עולם שלם שנמשך נצח - עד
האופק בו נפגשים השמיים עם המים. רציתי להשתעשע טיפה עם הציור
אז הוספתי לו בני אדם. אחר כך ציירתי חול כמו החול שאני יושב
עליו, ושמשיות כמו השמשייה שהייתה מעליי וסיפקה לי צל. אחרי זה
נמאס לי מהציור ואחזתי בו עם שתי ידיי. התחלתי לקרוע אותו לאט
לאט. זאת הייתה הטעות הגורלית שלי. כשסיימתי לקרוע את הדף
הסתכלתי על השמיים וראיתי בהם קרע גדול שברקע ראיתי אבק
כוכבים. הבנתי שמצאתי את הדרך לעולם הבא אז שכרתי סירה ושטתי
אל הקרע. לעולם לא הגעתי לקרע. נכנסתי רק עמוק לתוך הים
ונבלעתי בליבו.
נשארתי שם שבוע בלי אוכל ועם מעט מים שחסכתי במשמעת מים כבדה.
הגעתי למסקנה שהסופר החליט שאני לא ראוי. פתחתי את התיק שלי
וראיתי שבתוך המחברת שלי היה הסיפור של על שמידט. קראתי אותו
שוב והבנתי את האמת. סוף סוף הבנתי מה הסופר התכוון. למעשה
הבנתי שהסופר הוא אני. אני זה שכתב את הסיפור על שמידט. ואני
זה שהשפעתי על עולמי. יש לי כוח אינסופי ליצור ולמחוק ואני
יכול להשתמש בזה על מי שאני רוצה. למעשה אין לי משמעות ואני לא
אגיע לעולם הבא. יכול להיות שהוא קיים ויכול להיות שלא. אבל מה
שבטוח זה שהוא קיים במוחי. אני דמיינתי אותו וזה מה שחשוב. כי
חלום הוא למעשה עולם שלם.
כשסיימתי לקרוא את הסיפור איכשהו מצאתי את עצמי בחופי תל
אביב. החלטתי שאני אוותר על המאבק על המטורף הזה ואחזור לחיי
בתור עיתונאי זוטר, כי זה מה שאני למעשה. ניסיתי להשלות את
עצמי שאני בן אדם חשוב. אבל גיליתי שאני בסך הכול בן אדם רגיל
עם דמיון לא רגיל. הרמתי טלפון אל רחל ונפגשנו בפאב. סיפרתי לה
את סיפורי והיא צחקה ואמרה שאפשר לכתוב על זה סיפור מעניין עם
סוף גרוע. אמרתי לה שאפשר לעשות לזה סוף טוב ורומנטי. הושטתי
את ידי לכיסי והוצאתי טבעת. הצעתי לרחל להתחתן איתי והיא
הסכימה. אחרי זה לא כתבתי יותר סיפורים קצרים. החלטתי שהם
משפיעים עליי יותר מידי. מה שחשוב לי עכשיו הוא שאתם תדעו
שסיפורים כן משפיעים ולדמיון יש כוח. אם תאמינו מספיק אתם
יכולים לממש חלומות. אפילו אם אתם מממשים אותם בעולם הפרטי
שלכם זה שווה משהו.