הבוקר היה נעים דווקא.
השמש עמדה באמצע השמים, משקה את הגבעולים הצחיחים בקרניה.
הציפורים נדדו מעץ לעץ, כאילו אינם יודעים שהחורף מתקרב ועליהן
לעזוב לפני הסערה הגדולה.
העבים הלבנים נעו בשמים חרש, כיסו באפור צהבהב את המדרכות
הצרות.
הרוח העיפה את השיער מימין לשמאל ולא נכנעה ליד הזריזה שקשרה
אותו שוב ושוב בגומיה השחורה.
גם בגדיה התקמטו ברוח הקרירה שנשבה מולה.
אך זה לא היה משנה.
הבוקר היה נעים דווקא.

לקראת ערב השמים קיבלו גוון חום מעורב באדום של אש.
השמש הסתתרה מאחורי ההרים העירומים, וקרניה מנסות לשרוד את
האפילה החודרת אט אט בין העצים.
הציפורים מזמן נעלמו להן, משאירות את צפצופן החד מהדהד במרכז
הדממה הגדולה.
העבים הפכו כתומים וכחולים ונעו במהירות אל קו האופק.
הסערה החלה, פורעת את השיער לכל עבר.  לא מניחה לתפסו ולו
לשניה.
בגדיה ספוגים במי הגשם הקפוא, מכבידים על הליכתה בכיוון הבית.


המחוגים המשיכו לנוע והיא המשיכה ללכת.
היתה לה דרך ארוכה לעבור.

היא התקדמה בכבדות בכיוון הנקודה הזוהרת.
ציפתה בקוצר רוח למציאת נקודות נוספות אף על פי שידעה כי קשה
למצאן.

היא ידעה שיהיה בסדר.
היא ידעה שהמחר הוא יום חדש.