הם נפרדו כבר לפני הרבה זמן. אולי שנתיים. אולי פחות. הם כבר
לא כל כך זוכרים למה. הוא עדיין חושב עליה ומחייך כל פעם שהוא
רואה את השם שלה צץ לו ברשימה, או סתם פוגש מישהי שקוראים לה
נעה. היא עדיין חושבת עליו, כל הזמן.
הוא כועס עליה שהיא לא מדברת איתו יותר. היא כועסת עליו שכשהיא
כן מנסה, הוא לא משתף פעולה.

זה עדיין קורה לפעמים, שכשרע לה ובא לה לבכות, היא רק רוצה
לדבר איתו. יש עדיין רגעים, לפעמים, שכל מה שהוא רוצה לעשות,
זה רק לחבק אותה.

הוא מתגעגע אליה. גם היא אליו. היא רוצה לחזור אליו, כל כך
רוצה. גם הוא רוצה, אליה. היא מפחדת להגיד לו את זה, אולי
מתביישת. הוא מחכה שהיא תגיד לו, עניין של פרנציפ. הוא כבר לא
כל כך זוכר מה הפרנציפ, אבל הוא עקשן. גם היא.

מתישהו, הם ייתקלו אחד בשני, אולי סתם, ברחוב. הוא ייזכר כמה
שהיא יפה. היא תיזכר כמה שהיא אוהבת את הגומות שלו כשהוא
מחייך. והעיניים שלו. היא תתבייש לגשת אליו. הוא יחכה שהיא
תיגש. עניין של פרינציפ.

הם ימשיכו ללכת, בכיוונים מנוגדים. היא תכעס על עצמה שלא ניגשה
אליו. גם הוא יכעס עליה, ועל עצמו. אולי היא תבכה באותו ערב,
תתגעגע אליו, תרצה לדבר איתו. אולי הוא יראה את השם שלה
ברשימה, ילטף איזו תמונה ישנה שלה ויחכה לצליל הזה של הודעה.

עוד כמה שנים הם יתחרטו על זה. בעצם, הם כבר מתחרטים. אבל זה
עניין של פרינציפ.