פרק א- טעות ?

פתאום היא נראתה לו שונה. הוא בחן אותה לכל אורך גופה.
פתאום שם לב לרגליה הארוכות, לשיערה היפה, לעינייה הירוקות,
לשפתיים..
פתאום הוא כל כך אהב את השפתיים שלה. עבות ומפתות. העור הנעים,
המגע שלה.
הוא מעולם לא ראה אותה ככה, היא פתאום נראתה לו מדהימה. הוא לא
הבין, הרי ראה אותה לפני חודש וחצי ואז הוא לא חשב עליה ככה,
אפילו לא לשניה. היא אחותו בנפש, איך יכל?

היא עמדה עם החברות שלה בקניון, ופתאום הסתובבה אליו.
"דניאל! איזה מוזר לראות אותך פתאום..."
המילים יצאו לה במין כאב. הוא יכל להבין אותה. עד עכשיו כאב לו
על ההחלטה שעשה.
"נטלי... אני..." הוא התבלבל לרגע במילים שלו. היא פשוט
מדהימה, חשב לעצמו.
"מה את עושה כאן?!"
"אני מסתובבת עם הבנות אתה יודע... ומה.. אתה עושה כאן?"
היו לו פרפרים בבטן. הוא לא הבין למה, מה השתנה כל כך. אבל
פתאום ההחלטה שעשה נראתה לו שגויה לגמרי. הוא מעולם לא חשב
שיראה אותה ככה.
"באתי לחנות צילום אני צריך לפתח איזה פילים..."
היא שתקה. הוא ידע שכאב לה לראות אותו כי זה רק הזכיר לה שהיא
איבדה אותו, "הדבר הכי יקר לה" כך אמרה. והוא הצטער, הוא כל כך
הצטער שגרם לה לעבור את כל מה שעברה, ואולי עדיין עוברת.
"אז מה? לא ראיתי אותך הרבה זמן הא..."
"כן." אמרה. "כמו שהבטחת, נעלמת."
"נטלי..." הוא לא רצה לדבר על זה שוב. מספיק כאב לו גם ככה.
"אני לא חושב שזה הזמן לדבר על זה. וחוץ מזה טחנו את העניין
מכל הצדדים."
"כן דניאל... כמו תמיד אתה לא מדבר על מה שלא נוח לך."

"נטליייי!! אנחנו הולכות לדיזל את באה?!" צעקה אליה סיון.
"שניה!" היא הסתובבה אליה, ושבה אליו.
"אני צריכה ללכת. ביי דניאל."
היא סובבה את גבה אליו והתרחקה. הוא הסתכל עליה, ולא הבין.
איך פתאום הוא מרגיש שונה. לרגע הוא חשב שאולי הוא רוצה אותה.
בכל המובנים שיכולים להיות. אולי הוא רוצה להחזיר אותה לחיים
שלו,
ואפילו פינטז כיצד הוא מנשק את השפתיים העבות שלה.
הוא הדחיק את המחשבות האלה. יש לו חברה, לינור, אסור לו לחשוב
על נטלי.
אותה החברה שגרמה לנתק בינו לבין נטלי, אותה האחת שרבה איתו עד

שלפעמים בא לו להרוג אותה. עם נטלי הוא תמיד הסתדר, הם לא רבו
אף פעם.
וכשרבו זה היה רק בגללה, בגלל לינור, שדרשה ממנו לנתק עם נטלי
קשר.
טעות איומה, חשב לעצמו. הוא לא הבין איך יכל לפגוע בנטלי כל
כך. הרי אהב אותה,
כמו אחותו. וניתק איתה קשר בגלל ילדה קנאית שלא יכולה להתגבר
על הרגשות שלה.
טיפש!! עצרי, הוא רצה להגיד לה. טעיתי, אני מצטער. לא רציתי
לפגוע בך. אני אוהב אותך.
אבל לא יכל. משהו עצר אותו. אולי הקרירות שבנטלי, אולי העובדה
שפגע בה.
הוא החליט להדחיק את המחשבות האלה ולהשאיר את המצב כמו שהוא.
לחזור למציאות שלו,
הכל יהיה כרגיל כמו לפני 5 דקות. זה מה שהוא חשב בכל אופן.

פרק ב- הלב משותק

הנה היא התחברה לאיסיקיו. היא שם? הוא לא היה בטוח. היא היתה
על אוואי. הוא קרא את ההודעה שהשאירה.
"אם תלך, מי יחבק אותי ככה? מי ישמע אותי בסוף היום? מי ינחם
וירגיע? רק אתה יודע."
ליבו קפץ ברגע שקרא את ההודעה. זה השיר שלהם. כאילו, לא בדיוק,
בערך. זה השיר שהיא אמרה לו שכל פעם שהיא שומעת אותו היא חושבת
עליו. שככה היא מרגישה. השיר שעלה לה בראש ברגע שאמר לה שהם
צריכים להתרחק. הוא קרא את ההודעת אוואי שלה כל שתי דקות. לא
האמין שהיא באמת כתבה את זה. הוא היה בטוח שכבר לא אכפת לה,
שהיא שכחה אותו. אבל הנה, היא רשמה את השיר והיא ידעה שהוא
יראה אותו. הטעות התחילה להכאיב לו יותר. הוא נזכר ברגעים
שצחקו יחד, ברגעים שהיא בכתה על הכתף שלו. ברגעים שהתקשרה אליו
באמצע הלילה וסיפרה לו שהלב שלה מרוסק. ברגעים שחייכה אליו,
שחיבקה אותו. הוא נזכר בהכל. איך יכולתי לוותר עליה ככה, חשב
לעצמו. אהבתי אותה כל כך. הוא קרא שוב את ההודעת אוואי שלה,
בפעם המי יודע כמה בעשר דקות האחרונות. היא תכתוב לו? הוא
קיווה שכן אבל בלב ידע שלא. פגעתי בה כל כך, חשב לעצמו, היא
בחיים לא תפנה אלי יותר. הוא אזר אומץ והחליט לשלוח לה הודעה.
הוא היסס. מה לינור תחשוב על זה אם תדע? היא לא תדע, הניח. לא
יגרם שום נזק, רק ננהל שיחה קטנה וזהו. ממחר הכל יהיה כמו
קודם.
"נטלי... את כאן?"
הוא שלח את ההודעה,ופתאום חש רעד. מה קורה לי, הרהר לעצמו. איך
פתאום אני מרגיש כל כך שונה?
חיכה דקה, שתיים שלוש. אין תשובה. הוא כבר התחיל להתייאש,
הדקות נמתחו ונראו ארוכות מרגע לרגע. אולי הוא לא היה צריך
לפנות אליה, אולי היא באמת המשיכה הלאה ולא אכפת לה ממנו. אולי
ההודעה לא היתה בשבילו בכלל, אולי היא סתם כתבה את השיר?
ואז פתאום קיבל ממנה הודעה. הלב שלו קפץ. כמה טוב פתאום לראות
שיש לו הודעה ממנה, הוא לא ראה את זה ממזמן.
"כן." ענתה לו.
"מה שלומך?" ענה במהירות. נו תעני כבר, תעני. הוא היה קצר
סבלנות. הרגיש לחוץ.
"בסדר מה איתך?"
"בסדר," ענה לה. "היה נחמד לראות אותך היום.."
הוא הרגיש את הקרח ביניהם, קרח שהקפיא לו את הנשמה. הם היו כל
כך קרובים ופתאום הוא נמצא מליון ק"מ ממנה ועשרים מליון ק"מ
מהלב שלה. אף פעם לא הרגיש את הקרח הזה ביניהם, וזה לא היה
נעים לו.
"גם אותך. למרות שזה גם כואב."
"למה כואב?" הוא היתמם. רצה להבין אותה. האמת שעד הרגע הזה לא
הבין אותה ממש. ידע שפגע בה אבל לא הבין למה כל כך אכפת לה,
הרי יש לה כל כך הרבה ידידים אחרים. ואז הוא התחיל להבין אותה.

"כואב לראות אותך ולהזכר מחדש איך וויתרת עלי כל כך בקלות. קשה
לי לראות אותך ולדעת שזה רק לכמה רגעים. שיש את המרחק הזה
בינינו שלא ישבר לעולם. אני לא רוצה לשפוך את הלב בפנייך,
אנחנו לא מספיק קרובים בשביל זה אבל אני לא יכולה שלא. אני
אוהבת אותך דניאל. אני רואה אותך ומרגישה סכינים שננעצים בלב
שלי. כואב לי."
הוא שוב הכאיב לה, וכל כך לא רצה. הוא הרגיש שבא לו להגיד לה
שגם הוא אוהב אותה, אבל ידע שאסור לו. יש לו חברה, דבר כזה לא
יהיה במקום. בכלל כל השיחה הזאת לא במקום. אסור לו להסתיר את
זה מלינור, אבל לא יכל לספר לה. הוא לא ידע מה לענות. מצד אחד
יש את מה שהוא מרגיש ומהצד השני לינור.
"נטלי תקשיבי... אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך. יש לך כל כך
הרבה ידידים, מה הבעיה להקשר לאחד מהם ולהכניס אותו ללב שלך?
את ילדה נשמה... לא תהיה לך בעיה..."
הוא שלח את ההודעה, לא בלב שלם. כי רצה להגיד דברים אחרים
לגמרי וידע שהוא בשבילה לא כמו האחרים.
אבל לא יכל להגיד את מה שהרגיש, הוא חשב על לינור. ופתאום
לינור נראתה לו כל כך קטנה, קטנה ולא בוגרת. מטומטמת, שטחית.
מגעילה. היה בא לו להרוג את עצמו על המחשבות האלה. אני אוהב את
לינור, אמר לעצמו בלי סוף. היא ענתה. הוא פחד לפתוח את ההודעה
שלה אך הסקרנות גברה על הפחד.
"דניאל אתה באמת חושב שאתה כמו כל ידיד אחר שלי? שאתה כמו עידן
למשל? או ליאור או יואב? באמת נראה לך? הם סתם ידידים. אני
אוהבת אותם, לא אמרתי שלא, אבל אתה... אתה דניאל. אתה הנשמה
שלי, הנפש התאומה שלי. לא מוצאים דבר כזה כל יום ואם זה מה
שאתה חושב... זה עצוב מאוד. כשראיתי אותך היום הבנתי משהו..
פתאום הבנתי שעדיין יש בי את התקווה הזאת. אמנם היא ממש קטנה,
אבל היא קיימת. עדיין יש בי את התקווה שאני ואתה נחזור להיות
קרובים כמו לפני חודש וחצי. ועמוק בפנים אני יודעת שהסיכויים
לזה נורא קלושים, אבל אני שומרת עליה דולקת, שלא תכבה."
הוא ישב מול המסך בפה פעור. לא ידע מה לומר לה. הוא רצה להגיד
לה שהוא מבין אותה, שהוא מרגיש כמוה. שפתאום הוא גילה גם בעצמו
את הניצוץ הזה, שגם בו יש את התקווה הזו. הוא רצה להגיד לה
שהוא אוהב אותה. והוא לא יכל. לינור עמדה לו בראש כמו שוטרת
שמורה לו מה לעשות. הדברים שגילה לא מצאו חן בעיניו. לא מצא חן
בעיניו שהוא נתון לשליטתה של לינור. שהיא אומרת לו מה לעשות,
עם מי לדבר. פתאום התמונה השתנתה לגמרי.
הוא לא ידע מה לענות לה. הוא החליט להמשיך בגישה שלו, הגישה
הקרה. הוא לא ראה דרך אחרת.
"נטלי למה את תמיד חייבת לחזור אחורה? מה שהיה היה, תמשיכי
הלאה. אל תסתכלי על מה שהיה פעם ועל הקשר שלנו תסתכלי קדימה
לקשרים אחרים. אני יודע שתמצאי בקלות. תשכחי ממני נטלי..."
שוב הוא שלח את ההודעה בלב לא שלם. הוא לא רוצה שהיא תשכח
ממנו, להפך. הוא רוצה שתחזור לחייו.
זה מה שהלב שלו אמר, אבל הראש אמר אחרת. אני חייב להיות חזק,
אמר לעצמו. מחר הכל יחזור להיות כמו תמיד.
פתאום שם לב שהיא שינתה אוואי. הוא לא הכיר את השיר הזה.

You never know what you have
Till its gone
Treated you wrong
For so long
Now you're gone away
But the love still is here

למה היא עושה לי את זה, חשב. למה היא מחזירה אותי לכאב הזה..
היא לא ענתה. הוא חיכה חיכה. דקה שתיים. חצי שעה, שעה. אין
תשובה ממנה. אני מקווה שלא פגעתי בה, אמר לעצמו, אני מקווה
שהיא לא בוכה, שהיא לא מתייסרת בגללי. אני ילד מטומטם, לא שווה
לבכות בגללי, למה היא לא מבינה את זה? אני שוכח ממנה, החליט.
זהו, דיי, התעסקתי בעניין הזה מספיק. עכשיו אני אלך לישון
וכשאני אתעורר בבוקר היא תעלם. היא תעלם מהמחשבות שלי ומהלב
שלי.

רק כשהתעורר בבוקר הבין עד כמה טעה.

פרק ג- שבירת הקרח

כשהתעורר בבוקר התחיל כבר לדאוג. הוא חלם עליה, על נטלי. הוא
לא זכר מה, רק שחלם עליה. ואז על הבוקר התחיל לחשוב עליה. מה
היא עושה עכשיו. אם נפגעה. אם היא שונאת אותו. אם בכתה. לא רצה
שתבכה, אבל לא מצא דרך אחרת לענות לה. דניאל תפסיק, אמר לעצמו.
אל תחשוב עליה. הוא התחיל את היום בבית הספר. מזל שהם לא
לומדים יחד, אז בכלל לא יכול היה להתרכז. באמצע שיעור מתמטיקה
דמיין את השפתיים שלה. האדומות המלאות האלה, יש להן צורה של
לב. נטלי שלי.. איך וויתרתי עלייך, חשב. הוא התחיל לכתוב את
שמה בתוך לבבות. "נטלי גולדשטיין+דניאל בוארון" כתב שוב ושוב,
ומחק. אני כמו הבנות המאוהבות האלה, חשב לעצמו, שכל החיים
כותבות ביומונים שלהן משפטי אהבה קיטשיים ושמות של בנים
בלבבות. זה אף פעם לא קרה לו קודם.

בצהרים הוא הלך אל לינור. הם ישבו בחדר. היא החלה לגעת בו. הוא
הרגיש שהוא נגעל ממנה פתאום. הוא לא הבין למה. רק אתמול בבוקר
הם היו יחד והוא נישק אותה בתשוקה כה רבה, ועכשיו הוא לא רוצה
לגעת בה בכלל.
"מה יש לך?" היא שאלה אותו, והוא לא ידע מה לענות.
"אני לא מרגיש טוב." אמר לה.
"מסכן שלי.." היא חיבקה אותו חזק. "אתה רוצה שאני אבוא איתך
לרופא?"
"לא לא לינור.. זה בסדר נשמה.. אני חושב שאני אלך עכשיו
הביתה.."
"לא!" התנגדה. "פשושון שלי תשאר... רק הגעת.."
"לא אני לא יכול לינור אני באמת לא מרגיש טוב... אני אולי
אחזור יותר מאוחר בסדר?" הוא נתן לה נשיקה קטנה והלך. כל הדרך
הוא חשב. לא הבין איך יכל להיות כל כך עיוור. איך יכל לוותר על
אוצר כמו נטלי בשביל לינור, בנאדם כל כך ריקני ושטחי. איך יכל
לוותר על נסיכה אמיתית בשביל פרחה קנאית שכזאת. הוא לא ידע מה
לעשות. הוא רצה לראות את נטלי, השתוקק לראות אותה, אבל לא היה
מסוגל. אחרי כל הדברים שאמר אתמול לא ידע אם יוכל להסתכל לה
בעיניים. הוא לקח את הפלאפון שלו בידו וחייג את המספר שהכיר כל
כך טוב. רעד ולחץ על "חייג" ואז ניתק. לא יכל. הסתכל בשיחות
יוצאות- "נטלי אחותי". אני חייב, חשב לעצמו.
הוא חייג שוב. צליל החיוג ששמע נשמע לו כמו הנצח. רגע נאסף אל
רגע, וזה היה כל כך ארוך. ואז היא ענתה. קולה היה נשמע לו כל
כך ענוג ונעים פתאום. היא בטח לא הבינה מה אני מתקשר אליה
באמצע החיים, חשב לעצמו. מעניין מה הרגישה כשראתה את שמי זוהר
על המסך.. או אולי היא בכלל מחקה אותי ונשאר רק מספר?
"נטלי?"
"כן?"
"זה.. אני. דניאל."
"אני יודעת."
פתאום הוא חשב, מה הוא בעצם מתכוון לומר לה? למה הוא התקשר
אליה בכלל? הוא לא ידע.
"אממ.. למה לא ענית לי אתמול?"
"לא חשבתי שההודעה שלך ראויה לתגובה." היא אמרה בקרירות.
"אני רציתי להגיד לך משהו על זה.. לא הייתי לגמרי כנה איתך. לא
סיפרתי לך הכל."
"על מה אתה מדבר?"
פתאום הרגיש שוב קרוב אליה. הם מדברים, יותר משניה וחצי. הם לא
רבים. הוא נפתח אליה.
"זה לא לטלפון... יש מצב שנוכל להפגש? רק לעשר דקות.."
"אני.. לא יודעת. אממממ.."
הוא הרגיש רע. ההתלבטות שלה פגעה בו, לא הבין למה היא לא רוצה
לראות אותו.
"בסדר. אבל רק 10 דקות. איפה ומתי?"
"האמת שאני 5 דקות מהבית שלך. אני יכול לעלות?"
"בסדר. אני מחכה."

הוא ניתק. התרגשות התרוצצה לו בלב. הוא הולך לראות אותה.החל
ללכת מהר יותר ויותר, העיקר להגיע אליה וכמה שיותר מהר. כשסוף
סוף הגיע עמד מול דלת ביתה כניצב מלח, ללא אומץ לדפוק. כך עמד
דקה אולי שתיים, וכשפקעה סבלנותו דפק על הדלת. והיא פתחה לו את
הדלת, הנסיכה שלו. הסתכלה בו במבט העמוק שלה. היא לבשה חצאית
קצרה, ששוב הבליטה את רגליה הארוכות. והשפתיים שלה.. הוא כל כך
רצה לנשק אותן. הוא הפסיק לעצור את המחשבות שלו, לא היה לו את
הכוח יותר. היא הזמינה אותו להכנס והם הלכו לחדר שלה. כמה זמן
לא ביקרתי כאן חשב לעצמו. הם התיישבו על המיטה.
"אז.. מה רצית להגיד לי?"
"תראי.." הוא התחיל. "לא אמרתי לך את כל האמת. את זוכרת שאמרת
לי... שיש לך ניצוץ כזה של תקווה? שנחזור להיות כמו לפני חודש
וחצי?"
"כן."
"יש דברים שרציתי לומר ולא יכולתי. עצרתי את עצמי. ונטלי אני
לא יכול לעצור את עצמי יותר."
"על מה אתה מדבר? דניאל אל תלך סחור סחור."
"נטלי גם אני מרגיש ככה. גם בי יש את התקווה הזאת שנהיה קרובים
שוב. מה את חושבת שרק את מתגעגעת? את חושבת שלי את לא חשובה?
שאני לא מתגעגע?" הוא הסתכל עליה. היא היתה מרותקת אליו, עיניה
ננעלו עליו ולא הרפו. הוא הרגיש קרוב אליה יותר מאי פעם. כאילו
מעולם לא נפרדו.
"אבל וויתרתי עלייך נטלי, וויתרתי עלייך וזו היתה טעות. רק
עכשיו הבנתי שטעיתי. וכל כך כואב לי שפגעתי בך, את לא יודעת.
מעולם לא התכוונתי לפגוע בך. ומה שרציתי להגיד לך.. ולא הצלחתי
לומר.. שאני אוהב אותך. אני בחיים לא ארצה שתבכי בגללי, להפך.
אני רוצה לשמח אותך. אני רוצה לגונן עלייך ממי שמכאיב לך. זה
מה שרציתי לומר."
היא ישבה מולו בשקט, לא הוציאה הגה. נדמה היה שניסתה לעכל את
מה שאמר כרגע.
"למה את לא מגיבה?"
דמעה שקופה ירדה במורד פניה. ואחריה עוד אחת ועוד אחת. הוא לא
ידע ממה היא בוכה, משמחה או כאב. הוא ניגב לה את הדמעות.
"בשביל זה אני כאן, בשביל לנקות ממך את הדמעות לא לגרום להם.
אני מצטער נטלי."
היא ניסתה להגיב.
"דניאל, החודש וחצי האחרונים היו החודש וחצי הכי קשים בחיים
שלי. המרחק ממך קרע אותי, אתה מבין? המחשבה שוויתרת עלי, שאתה
מכיר שנה, בשביל ילדה שקינאה וביקשה ממך להתרחק לא עוזבת אותי.
איך יכולת, איך?! אחרי כל מה שעברנו יחד? אחרי שהתקרבנו כל כך?
איך יכולת לשבור אותי ככה?!"
עכשיו היא ממש בכתה. הוא רצה לחבק אותה אליו, קרוב, אבל לא
יכל. ידע שהיא פגועה עכשיו, אולי לא תרצה את קרבתו. "וכל פעם
שעברתי ליד המגרשי כדורגל חשבתי עלייך, אולי אתה באימון. וכל
פעם שהלכתי לקניון ועברתי ליד השולחן שלנו כמעט בכיתי, כי
עכשיו שניים אחרים יושבים שם ואוכלים גלידה. וכל פעם שהסתכלתי
בתמונות היה בא לי למות, כי ידעתי שלא תחייך אלי שוב, שלא תחבק
אותי. וכל כך הייתי צריכה את החיבוק שלך..."
הוא לא ידע מה לומר. מה לעשות. פתאום הרגיש דמעה שחמקה במורד
פניו. הוא בוכה? הוא? הוא אף פעם לא בוכה. אבל היא ריגשה אותו,
כמו שלא ריגשו אותו מעולם. הוא הבין שהוא אוהב אותה, אוהב אותה
כל כך.
"נטלי אני מצטער. ואל תחשבי שזה רק את. גם אני חשבתי עלייך.
אמנם לא כל הזמן, את צודקת. הראש שלי היה במקום אחר. אבל כן
היית חסרה לי, מאוד. הצחוקים שלנו, החיוכים וגם הבכי. את זוכרת
את הלילה שבאת אלי הביתה בוכה? בגלל עמית? את זוכרת?" היא
חייכה. "בטח שאני זוכרת." והחיוך שלה היה כמו השמש שמייבשת את
הגשם, שבמקרה שלה היה הדמעות. כמו קרן אור שפוצעת אל תוך מערה
חשוכה. "אני בחיים לא אשכח את זה נטלי... אני זוכר שצלצלת בדלת
ואז..." פתאום הפסיק לדבר, הפלאפון שלו צילצל.
זאת היתה לינור. הוא הסתכל על הצג וכל כך לא רצה לענות... אך
ידע שזה לא היה הוגן כלפיה. לא יכל לסנן אותה. חכי שניה, אמר
לנטלי. היא ידעה שזו לינור. היא שנאה אותה כל כך. הילדה הזאת
לקחה לה את כל היקר לה.
"הלו?"
"פשושון שלי!!! דאגתי לך! אתה מרגיש יותר טוב?"
"אממ כן מאמי אני מרגיש יותר טוב קצת.. אז.. מה קורה?"
"אצלי בסדר, אני מתגעגעת אלייך... איפה אתה? התקשרתי הביתה
ואמא שלך אמרה שעוד לא חזרת.."
"אני קפצתי לחבר כאן.. אני עוד מעט חוזר הביתה..."
"טוב נשמה שלי... אז נדבר.. ותחזור אלי יותר מאוחר אני ממש
רוצה לראות אותך!!!"
"טוב מאמי... ביי ביי..."
"ביי.. אני אוהבת אותך!!!!"
הוא לא יכל לומר לה שגם הוא אוהב אותה אך ידע שתחשוד. היא
תרגיש שמשהו קרה.
"גם אני לינור.. ביי מאמי."

הוא חזר לנטלי. היא ישבה מולו והסתכלה עליו.
"אבל דניאל... מה אתה בעצם אומר כאן?"
"אני לא יודע נטלי אני לא יודע. אני רק יודע שטעיתי. ושאני כן
רוצה אותך בחיים שלי. אני מבקש שתחזרי. אני אבין אם לא תרצי..
אבל בבקשה.. בשם כל הטוב שהיה בידידות שלנו... תחזרי."
היא הסתכלה עליו במבט שלא הביע כלום. לא היה בטוח מה היא
חושבת, מה תגיד. לפתע חייכה, חיוך גדול ויפה. "אם הייתי מקשיבה
לראש שלי בחיים לא הייתי סולחת לך. אבל הלב שלי יותר חזק, והוא
אומר לי שאני אוהבת אותך ולא מוכנה לוותר עלייך. אני מסכימה."
הוא קפץ משמחה. היא חזרה אלי, חשב. הנסיכה המדהימה שלי חזרה
אלי! ופתאום לא היה בטוח ברגשותיו, מה הוא באמת מרגיש אליה.
הוא חיבק אותה חזק חזק ולא רצה לעזוב. ואז התרחק טיפה. היה
קרוב אליה כל כך... הסתכל לה בעיניים, בעיניים הירוקות העמוקות
שלה. המבטים שלה אמרו הכל, הוא ידע שהיא אוהבת אותו מאוד. הוא
ליטף את פניה וקרב אליהם. סוף סוף קרה הרגע לו חיכה ביומיים
האחרונים שנראו לו הרבה יותר ארוכים. הוא נישק אותה. הוא הצמיד
את שפתיו לשפתיה המלאות והאדומות שכל כך חשק בהן ונישק אותה.
והיא נישקה אותו חזרה, וזו היתה הנשיקה הכי לוהטת שאי פעם היתה
לו. כאילו פרקו את כל היצרים שהיו להם בשנה האחרונה וכל מה
שהרגישו אחד לשני. והנשיקה המשיכה, ואף אחד לא פקח את העיינים.
הוא לא רצה לחזור למציאות, רק להשאר כאן איתה, ולהמשיך לנשק את
השפתיים הנעימות שלה. הוא איבד את תחושת הזמן שלו, לא ידע היכן
הוא נמצא וכמה זמן עובר ומה השעה, רק שטוב לו וכאן הוא רוצה
להשאר. כאילו הלך עם נטלי לאיבוד ויחד הם מטיילים ברגע הזה,
במקום שלא היו בו מעולם. אף פעם לא נגע בה כמו באותם הרגעים,
מעולם לא השתוקק לה כל כך, והנה היא היתה מתחת לאפו כל הזמן
הזה.
הוא לא ידע כמה זמן התנשקו, אבל לאחר זמן כלשהו הם הפסיקו. היא
ניתקה שפתיה ממנו, עדיין לא פקחה את עינייה.
"וואו." היא אמרה. "מה זה היה?"
היא חייכה אליו, והוא הרגיש שלם. בפעם הראשונה בזמן האחרון הוא
הרגיש מאושר.
"אני לא יודע," הוא צחק. "אבל זה היה משהו טוב!"
שניהם ישבו על המיטה בשתיקה מביכה. לא ידעו איך להסביר את הדבר
שקרה הרגע, ויותר גרוע, דניאל לא ידע להסביר איך נישק את נטלי,
שהיא כמו אחותו, כשבעצם יש לו בכלל חברה שמחכה בבית לטלפון
שלו. פתאום נזכר בה, בלינור, ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
"אני... אני חייב ללכת... אז, נדבר?"
היא הבינה אותו. היא תמיד הצליחה להבין אותו.
"כן דניאל, נדבר."

הוא יצא מהדלת, והיא קיוותה בליבה שמה שחשה לא היה אושר רגעי.
לא היה לה את הכוח לאבד אותו שוב, לא עכשיו.

פרק ד-שוב אותה האכזבה

לאחר שהלך היא שכבה על המיטה וחשבה. היא חיבקה את הכרית,
מדמיינת שזה הוא. תהתה, מה הנשיקה הזאת בעצם אומרת? הוא מרגיש
אליה משהו? הנשיקה עשתה לו משהו, או שזה היה סתם בשבילו? היא
לא ידעה כלום. כמה שהכירה אותו, לא יכלה אפילו לנחש מה הוא
מרגיש. רצתה לנשק אותו כל כך הרבה זמן... והנה זה קרה. וזה קרה
בצורה הכי מדהימה שיכלה להיות, וזו היתה הנשיקה הכי יפה שהיתה
לה בחיים. היא שיחזרה את ארועי השעה האחרונה בראשה. את השיחה
שלהם, הדמעות, החיבוק והנשיקה... הוא מנשק טוב, חשבה לעצמה.
היא החליטה לא לדאוג למה שיהיה. לקום מחר בבוקר ולזרום עם
היום. אולי הוא יתקשר, אולי לא. רק הזמן יגיד, חשבה לעצמה.
היא סגרה את האור, התכסתה בשמיכה ונרדמה עם חיוך על הפנים.

כשהתעוררה בבוקר ישר נזכרה באתמול. פתאום זה היה נראה לה מוזר.
אני ודניאל התנשקנו אתמול? היא חייכה. מעולם לא תיארה לעצמה
שזה באמת יקרה. כמה פעמים דמיינה אותם מתנשקים? אבל אתמול לא
היה חלום וגם לא דמיון. זאת היתה המציאות. היא רצתה לדעת מה
קורה הלאה. אם הוא ישאר עם לינור.. או יבחר בה.
אני לא אתקשר אליו, חשבה לעצמה. אני אתן לו את הזמן לחשוב.
להבין מה הוא רוצה.

היום היה ארוך יותר מתמיד. הראש שלה כל הזמן התעסק במאורעות
ליל אמש. כל פעם שנזכרה בנשיקה הטהורה הזו, חיוך גדול קישט את
פניה. היא לא רצתה לספר לכולם, לא רצתה שזה יגיע ללינור. חשבה
שזה תפקידו של דניאל לספר לה. היא סיפרה בהתחלה לסיון שספגה את
כל הבכי שלה לאחרונה על כך שדניאל נעלם מחייה. אחרי זה לא יכלה
יותר וסיפרה גם להילה ומעין. היא סמכה על החברות שלה בעיניים
עצומות. ידעה שהן לא יפלטו מילה.
בערב היא התחברה לאיסיקיו. הוא היה מחובר על און ליין. היא
חיכתה שיכתוב לה, אבל הוא לא כתב. שלחה את אחת החברות שלה שהיא
גם ידידה שלו לשלוח לו הודעה לבדוק אם הוא שם, והוא היה. למה
הוא לא כותב לה? היא התחילה לפחד שההבטחה שלו שהוא יחזור לחיים
שלה היתה סתם הבטחת סרק.
5 דקות בהתה במסך, מתלבטת אם לכתוב לו או לא. אולי לא כדאי
שהיא תלחץ עליו? אולי כדאי שבכל זאת תתן לו את הזמן הזה? היא
החליטה לכתוב לו אבל לא לומר מילה על הנשיקה. אם הוא ירצה הוא
יעלה את הנושא בעצמו.
"מה קורה?"
הלב שלה דפק בחוזקה, מעולם לא פחדה והתרגשה כל כך בו זמנית.
"הכל טוב.. מה איתך?"
"בסדר... אז מה עשית היום?"
היא פחדה. פחדה לאבד אותו שוב. היא ידעה שלא משנה כמה חזק
תחזיק בו, אם ירצה יעזוב. והפעם לא ישוב.
"אמממממ... הייתי בביתספר... אחרי זה באימון כדורגל... ואז
לינור באה איתי לקניון... מה איתך?"
ברגע שקלטה את השם של לינור ליבה נפל. הרגישה שזה באמת היה חד
פעמי ביניהם. שהוא יעביר את זה כאילו לא היה, ואם לא תעלה את
זה, זה לא יעלה לעולם. היא קינאה בה. התגעגעה לימים שהיו
הולכים יחד לקניון, אוכלים גלידה ודופקים ירידות אחד על השני
בצחוק.
"אני הייתי בביתספר, אחרי זה סיון היתה אצלי.. ואז נרדמתי ככה
שלא יצא לי לעשות משהו מעניין היום."
"אאה... נחמד"
זהו. תשובה קצרה וריקנית, בלי שום הסבר או המשך. תשובה תקועה.
לא ידעה מה לעשות. הוא קריר אליה. היא הרגישה ממש רע. כל
האשליות שלה שעכשיו הם יהיו יחד ויחיו באושר ועושר התנפצו כלא
היו. שוב הוא הכאיב לה. הוא כל כך טוב בזה... היא החליטה לא
לענות לו. שמה אוואי והלכה לסלון. לא יכלה לסבול יותר את הכאב
שהוא גורם לה בלב.
הוא קרא את האוואי שלה עשר פעמים. אולי אפילו עשרים. היה מת
לדעת מה היא מרגישה, אבל לא היה מסוגל לחשוף את רגשותיו שלו,
עדיין לא. הוא אוהב את לינור הוא באמת אוהב אותה... אבל גם
לנטלי הוא הרגיש משהו.
הוא קרא את האוואי שלה בפעם המי יודע כמה...:


So this is where the story ends
Gonna take some to dry the tears in my eyes
You told me we could still be friends
Now I know your promises were nothing but lies


כאב לו. כאב לו על כך שהוא הכאיב לה שוב. הוא ידע שהוא גרם לה
לבכות. היה בטוח שבכתה בגללו.
רצה להתקשר אליה. לספר לה מה החליט. אבל לא יכל. לא רצה להכאיב
לה יותר משכבר הכאיב.
הוא השאיר לה הודעה באיסיקיו.
"נטלי תראי. בקשר לאתמול... אני חשבתי על מה שהיה המון. מה
שקרה בינינו היה רגע יפה, ואני בחיים לא אשכח אותו. אני באמת
אוהב אותך, לא שיקרתי. את אחותי בנשמה. אבל אני אוהב את לינור.
היא הנשמה שלי.. האהבה שלי.. והגעתי להחלטה שאני רוצה להיות עם
לינור. אני לא אספר לה את מה שהיה בינינו. כי אני יודע שזה
יכול לפגוע בך יותר משזה יפגע בי. זה ישאר בינינו.. ואני מצטער
אם פגעתי בך. מעולם לא התכוונתי. ביי מאמי... דניאל."
היא היתה שם. היא קראה את ההודעה שלו. ולא ענתה לו. זהו, אמרה
לעצמה, אני חייבת להשאיר את דניאל בעבר שלי, כי כל הצצה שלו
לחיים שלי מוסיפה לי רק עוד כאב. והיא באמת לא ענתה.
הזמן עבר. היא שמעה מאנשים שהכל טוב אצל דניאל ולינור, שהם
הזוג הכי מושלם בעולם. אעלק הכי מושלם בעולם... היא קראה את
ההודעות אוואי של לינור והיה בא לה להרוג אותה. "פשושון מושלם
שלייי אני אוהבת אותך!!! 23.9.07 החתונה המדהימה שלנו!!!"
היא לא סבלה אותה. היא שנאה אותה, תעבה אותה עד כדי כך שרצתה
שתמות. והיא מעולם לא איחלה לאף אחד למות... פעם היו חברות
קרובות מאוד, עד שלינור ניסתה להתקרב לאהבה הכי גדולה שהיתה
לנטלי אי פעם. נטלי סלחה לה, אבל לאחר חודש לינור עשתה זאת
בשנית. אז כבר לא יכלה למחול. בנוסף לזה נטלי גילתה שלינור
שיקרה לה ולאנשים אחרים בלי סוף, ובכלל פגעה בהרבה אנשים. לאחר
שפגעה בה בפעם המי יודע כמה החליטה נטלי לנתק איתה קשר, ההחלטה
הכי טובה שעשתה אי פעם. ואז ללינור היתה החוצפה לסכסך בין נטלי
ודניאל, למרות שזו בכלל נטלי שהכירה לה אותו. זה אחד הדברים
שהכי הכאיבו לה... שלינור הצליחה להפריד ביניהם.

פרק ה- אני עדיין איתך

ככה עברו 3 שבועות. נטלי הצליחה איכשהו להמשיך בחיים שלה,
ניסתה לא לחשוב על דניאל ועל כל הסיפור הזה.
ואז באחד הלילות, בשעה 1:45, הפלאפון שלה צילצל. מספר זהר על
המסך שלה. השם לא היה כתוב, אבל היא ידעה טוב מאוד מי זה. תהתה
לעצמה למה הוא מתקשר אליה ועוד בשעה כזאת. היא ענתה.
"הלו?"
"נ...נטלי..."
כמו שחשבה, זה היה הוא. אבל משהו קרה לו. הקול שלו, הוא היה
שבור. היה נשמע כאילו בכה. זה הבהיל אותה.
"דניאל?! זה אתה?!"
"כן... נטלי... אני... אני מתחת לבית שלך.. אני יכול לעלות?"
היא ידעה שהוא לא סתם בא. בטח קרה לו משהו.
"כן בוא..."
היא פתחה לו את הדלת. הוא היה נראה נורא. העיניים שלו היו
נפוחות, הוא בכה.
"דניאל מה קרה לך?!"
"אני מצטער נטלי לא היה לי לאן ללכת..."
הם הלכו לחדרה והתיישבו על המיטה, עליה התנשקו רק לפני 3
שבועות.
היא הסתכלה עליו. "אתה מוכן לספר לי מה קרה לך? אל תפחיד
אותי.. מה קרה?"
היא ליטפה לו את הראש והוא נרגע קצת.
"אני מצטער נטלי.. לא ידעתי לאן ללכת.. אני ממש מצטער.."
"זה בסדר דניאל.. מה קרה?"
הוא ניגב את הדמעות שלו והתחיל לספר.
"היום הייתי באימון. נכנסתי למלתחות ושמעתי משהו שלא הייתי
צריך לשמוע.
את זוכרת את תומר? הידיד הכי טוב של לינור?"
"כן אני זוכרת.. הוא בקבוצה שלך.. מה איתו?"
"הוא לא ידע שאני שם.. הוא סיפר למישהו.. שלפני שבוע.. הוא
ולינור התנשקו..
אבל זה לא היה רק זה נטלי.. זה גלש ליותר מזה.. הוא אמר ש..
הוא אמר שהיא שכבה איתו...
הוא אמר לו שהיא בכתה לו אח"כ בטלפון.. שאם הוא יספר לי את זה
היא מתאבדת..
אני לא יודע מה לעשות נטלי."
היא ישבה מולו בפה פעור. לא ידעה מה לומר. כל כך כאב לה הלב
פתאום. הבת זונה המזדיינת! חשבה לעצמה. איך היא מעזה לעשות לו
דבר כזה?! איך היא מעזה לפגוע במלאך שלי ככה?! איך?! היה בא לה
להרוג אותה. היא חיבקה אותו חזק חזק... היא לא רצתה שירגיש
לבד...
"אל תדאג נשמה שלי... אל תדאג... יהיה בסדר... אני מבטיחה
לך... אתה בטוח שהוא לא סתם אמר?! אתה בטוח?!"
"אני בטוח. הם לא ידעו שאני שם. אני לא מאמין נטלי.. אף פעם לא
חשבתי שהיא תבגוד בי. אף פעם."
"אל תחשוב על זה... אני אחשוב איתך מה לעשות עם זה מחר בבוקר..
בנתיים אתה צריך שינה טובה."
"אני לא יכול לחזור הביתה נטלי... אני אתמוטט לבד. אני אשתגע,
לא אצליח להרדם. אני לא יכול..."
"אז... תשאר פה. תישן איתי."
הוא היה מופתע טיפה. לא ממש ציפה לזה.
"מה? את באמת מתכוונת לזה?"
"כן... אני לא רוצה שתשאר לבד הלילה. זה לא יעשה לך טוב."
"נטלי... את לא יודעת כמה שאני מעריך את זה.. אין לך מושג
אפילו. תודה נשמה שלי."
הוא נשק לה על הלחי והיא שמחה. עשה לה טוב שהיא יכולה לעזור לו
למרות הכל. ולדעת שהוא יישן איתה לילה שלם... זה בכלל שימח
אותה. הוא שכב לצידה.
"לילה טוב אחותי."
"לילה טוב אח שלי."
הם התכסו יחד בשמיכה. היא עשתה לו נעים בשיער עד שהוא נרדם.
במשך הלילה היא התעוררה כל חצי שעה. לא היתה לה שינה קלה, אולי
כי ידעה שהיא לא ישנה לבד.
כל פעם שהתעוררה הסתכלה עליו. הוא היה כל כך מתוק כשישן...
מעולם לא תיארה לעצמה עד כמה.
היא בהתה בו, ופתאום עלו מחשבות בראשה, כמה שיפה הוא, כמה שהיא
אוהבת אותו. היא נתנה לו
נשיקה קטנה על הכתף. נגעה בעורו החלק. היא כל כך אהבה לגעת
בו..
היא לא הבינה איך לינור הזונה יכלה לבגוד בו ככה. הוא היה נראה
לה מלאך, כל כך טהור ומקסים.
לפגוע בו היה נראה לה פשוט פשע.
כל פעם שהתעוררה בלילה התנגן לה שיר בראש. השיר ששניהם אהבו..
השיר המשותף שלהם. תמיד היו רואים משחק החיים יחד, ועכשיו
כששכב כאן לידה, השיר הזה היה נראה לה כל כך במקום...

החלום הזה כל כך אמיתי
מתעורר ואת עדיין איתי
לא פגשתי כמוך מיימי, בשבילך-
אוותר על חיי

החלום הזה שלי ושלך
תתעורר אני עדיין איתך
זה אתה מלווה לילותי
בשבילך- אוותר על חיי

ושוב העיניים נפגשות...
ושוב הדקירה הזאת בלב...
ושוב השפתיים לוחשות...
אהבה עד כאב.

ושוב העולם סוגר חונק
ושוב זה אנחנו מול כולם
ושוב זה הלב דופק צועק
אהבה שלא תגמר לעולם...

באמת אהבה שלא תגמר לעולם, חשבה לעצמה. היא שמחה שהם יתעוררו
יחד בבוקר. לראות את הפנים שלו על הבוקר... היה ממש חלום
בשבילה.

פרק ו- ההחלטה
אור הפציע דרך חלונות חדרה. היא התעוררה לפניו. הוא עדיין ישן
שינה חזקה, כנראה היה ממש עייף.
היא נשארה לשכב לידו, מביטה בו דקות ארוכות. לפתע פקח את
עיניו.
"בוקר טוב!" היא חייכה אליו.
"מה... מה השעה?"
"10:21 ..."
"מה.. לא הלכת לביתספר??"
הוא קם והתיישב על המיטה. היא הופתעה לגלות שאפילו על הבוקר
הוא פשוט מושלם.
"לא הלכתי... נראה לך שהייתי מעירה אותך? ישנת חזק..."
"כן," ענה לה, עדיין חצי רדום. "הייתי נורא עייף."
הם הלכו למטבח. הוא התיישב ליד השולחן בזמן שהיא הכינה להם
ארוחת בוקר.
"יש לך מזל שאתה כאן עכשיו... תזכה לטעום את הקפה הכי מדהים
בעולם! קפה וניל... אתה בטוח תאהב."
הוא הסתכל עליה בהערצה. הוא ממש אהב אותה, הלוואי והיתה מבינה
עד כמה.
"תודה" אמר לה.
היא הגישה לו קפה ועוגה, והם ישבו ודיברו.
"נטלי אני באמת לא יודע מה לעשות. מה אני אמור לעשות? לזרוק
אותה? לבגוד בה חזרה? לצעוק עליה? מה?"
"אני לא יודעת מה להגיד לך.. אני חושבת שאתה צריך לזרוק אותה
לאלפי עזאזל... היא בגדה בך, אל תשכח את זה.."
"אבל גם אני בגדתי בה נטלי... גם אני התנשקתי עם מישהי
אחרת..."
זאת הפעם הראשונה שהם דיברו על הנשיקה פנים מול פנים.
"כן אבל עדיין... יש הבדל בין נשיקה לסקס, אתה לא חושב?"
"כן ברור.. אבל אני לא מבין אותה.. יש לה אותי, מה היא צריכה
לשכב עם מישהו אחר?!"
"אני לא יודעת דניאל... אז מה תעשה?"
"אני אלך אליה היום... אני אדבר איתה. אגיד לה שאני יודע הכל
וזה נגמר בינינו."
נטלי היתה מרוצה. אולי עכשיו תהיה לה הזדמנות הוגנת. אולי היא
ודניאל בכל זאת יהיו יחד. היא לא נתנה לעצמה לקוות יותר מדי.
ידעה שאיכשהו דניאל תמיד מנפץ לה את האשליות ופוגע בה. אבל
משום מה, הפעם, היתה לה הרגשה טובה לגבי זה.. הפעם היא באמת
הרגישה שהוא לא יאכזב אותה.

פרק ז- כל סוף הוא התחלה

באותם הצהרים הלך דניאל לדבר עם לינור. היא חיכתה לו וכשהגיע
התנפלה עליו בחיבוקים ונשיקות.
"לינור. אנחנו צריכים לדבר.." אמר לה בקרירות בזמן שהוריד אותה
מעליו.
"מה קרה פשושון שלי??" היא שאלה בפליאה.
הם הלכו לחדר שלה.
"לינור אני יודע הכל. תפסיקי לשקר לי. אני יודע מה עשית עם
תומר."
פניה נהפכו לבנים. פתאום נהייתה חיוורת.
"מ... אתה יודע מה ? "
"אל תיתממי לינור. את יודעת על מה אני מדבר."
"בחיי שלא!" ניסתה להסתיר את הפתעתה.
"אל תשקרי לי. את שכבת עם תומר.. אני יודע."
"זה מה שהוא אמר לך?!" היא אילצה את עצמה לצחוק. "ואתה מאמין
לו?! בואנה דניאל זה כבר מעליב."
"איך את מעיזה לשקר לי בפרצוף תגידי לי?! איך?! צאי מזה, אני
יודע את האמת. תודי!!!"
היא נראתה מפוחדת.
"דניאל אני... אני נשבעת לך בכל היקר לי... נשבעת לך בראש של
אמא שלי שלא בגדתי בך!!! נשבעת לך בחיים שלי.... פשושון נו
באמת... אתה לא באמת מאמין לו נכון?!"
"הוא לא בא ואמר לי. שמעתי אותו מספר את זה למישהו אחר. תודי.
השקר שלך התגלה."
"דניאל למה אתה לא מאמין לי?! אני נשבעת לך!!! אתה האהבה שלי,
המאמי שלי! למה אתה חושב שאני אבגוד בך?! ועוד עם תומר הגמד
המכוער הזה?! דניאל... אל תגיד לי שאתה באמת מאמין לו
בבקשה..."
"את מכחישה?! את עוד מכחישה?! בחיי לא ידעתי שאת כזאת
שקרנית... תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. זה נגמר בינינו את שומעת
אותי? נגמר. אני לא רוצה לשמוע ממך יותר!!!"
הוא קם ומיהר אל דלת היציאה. יצא החוצה והשאיר אותה בוכה על
המיטה.
לאחר מספר דקות ניסתה להתקשר אליו. הוא לא ענה. התקשרה שוב
ושוב, וכשראתה שהוא לא עונה לה ניסתה מחסוי, ועדיין הוא לא
ענה. אני לא מאמין לה, אמר לעצמו, היא שקרנית. הרי שמעתי במו
אוזני, והיא הולכת להגיד לי שזה שקר? אין לה אפילו את הכבוד
אלי כדי להגיד לי את האמת. חתיכת כלבה מגעילה. אני שונא אותה.
נטלי התקשרה אליו. הוא סיפר לה את כל מה שהלך ביניהם. היא
ביקשה ממנו לבוא אליה, והוא בא.
כך שוב מצאו את עצמם יושבים אחד מול השני על המיטה, אותה המיטה
עליה התנשקו לא מזמן.
הם שכבו זה לצד זה, צופים במשחק החיים שנהפכה כבר לתוכנית
שלהם. היא כל כך התגעגעה לימים האלה שהם היו שוכבים יחד ורואים
את הסדרה, והנה הרגישה כאילו עכשיו הוא חזר אליה. הוא שוב
איתה, שוכב לצידה וצופה איתה. היא שמחה כל כך וקיוותה שהשמחה
הזאת היא לא זמנית. שוב, לא היה לה הכוח לאבד אותו בשנית.
"מה הוא אמר?" שאלה אותו. "לא יודע לא שמתי לב" ענה. אף אחד
מהם לא הצליח באמת להתרכז  בסדרה. מחשבות הטרידו את שניהם.
לפתע הוא נגע בידה. היא חשה את היד שלו עוברת לאורך זרועותיה
ומגיעות לכפות ידיה. הוא החזיק לה את היד. היא ניסתה להשאר קרת
רוח, לא להראות לו שהיא מתרגשת ובכל זאת נהיתה טיפה אדומה. היא
התקרבה אליו ומיקמה את ראשה על כתפו. הוא כרך את זרועותיו
סביבה, חיבק אותה, ופתאום היא הרגישה כל כך טוב, כל כך מוגנת.
הוא חיבק אותה אליו והיא חשה כה אהובה, ופתאום כלום לא היה
משנה לה. כי היא כאן עם דניאל וזה כל מה שייחלה לו. ואז הגיע
הרגע הזה. הרגע הקסום והטהור. הוא הסתכל לה בעיניים, העיניים
הירוקות שלה שכל כך אהב.. היא הסתכלה בו חזרה, בהתה בו לשניה
שנראתה ארוכה כל כך. ואז הם התקרבו אחד לשני. השפתיים שלהם
נפגשו שוב. הם התנשקו. והרגע הזה לא היה פחות מדהים מקודמו,
והם התנשקו לאט הפעם, בפחות להט אך יותר אהבה ואכפתיות. והיא
עלתה ושכבה מעליו, והוא חיבק אותה. ליטף את שיערה והתרגש כל
כך. הרגיש שעם נטלי זה הדבר האמיתי, ושכח לגמרי מלינור והבגידה
המסריחה שלה.
והרגע הזה נמשך ביניהם, והם טעמו אחד את השני ולא הפסיקו. ואז
היא הפסיקה והניחה את ראשה ליד ראשו, עדיין נשכבת עליו. הוא לא
היה בטוח מה הוא מרגיש אליה. ידע שהוא אוהב אותה, אוהב אותה
נורא, אך לא היה בטוח איזה סוג של אהבה. אולי היא פיצוי על
הכאב שגרמה לו לינור? אולי היא ריבאונד בשבילו? הוא לא ידע מה
הוא באמת מרגיש אבל הניח שידע עם הזמן.
"מה יש בינינו דניאל?" היא לחשה באוזנו בשקט.
"אני... לא יודע... אבל זה אמיתי." ענה לה.
היא נישקה אותו שוב, נישקה ולא רצתה להפסיק. זמן רב לא חשה
ככה.  היא לא רצתה לשאול אותו מה הם, אם יהיה ביניהם משהו רשמי
או לא. אני אתן לדברים לזרום מעצמם, חשבה לעצמה. אם נדבר על זה
עכשיו זה ילחיץ אותו. אני אלופה בלקלקל קשרים.. טוב לי עם המצב
איך שהוא עכשיו, אין טעם לדבר על זה.
מאוחר יותר היא התיישבה מעליו ועשתה לו מסג' בגב. הרגישה כל כך
טוב לגעת בגב הרחב שלו. היא אהבה את הגוף שלו. שרירי ובנוי,
כמו שתמיד רצתה שיהיה למי שאיתה. היא ראתה אותו נהנה, עוצם את
עיניו וזה עשה לה טוב.. היא התבוננה בו וחשבה לעצמה- זה כל מה
שרציתי.

פרק ח-פרק אחרון

כך עברו הימים. זו היתה התקופה הכי יפה בחיים שלה. נטלי לא
העזה לשאול אותו מה הם, או אם יש ביניהם מחוייבות כלשהי. היא
לא רצתה לקלקל את מה שנוצר ביניהם. הוא היה בא אליה כמעט כל
יום. פעמים רבות לא יכל בגלל שעורי הנהיגה או אימוני הכדורגל,
אבל היא היתה מספיק חשובה בשבילו כדי לפנות לה זמן.
כל יום שעבר היא נקשרה אליו יותר. ככה עבר חודש. לינור עדיין
ניסתה לחזור אליו והמשיכה להכחיש את הבגידה, אבל הוא לא האמין
לה. הוא שנא אותה, ונטלי שמחה שסוף סוף הוא גילה את הפנים
האמיתיות שלה. הגיע חופש סוכות ונטלי תיכננה לסוע לאילת עם
החברות שלה. היה לה קשה להיות רחוקה מדניאל, אפילו אם זה לכמה
ימים, ועדיין חשבה שאולי המרחק יעשה להם טוב. אולי זה יגרום לו
להבין מה הוא מרגיש אליה ובעקבות זה אולי ירצה שתהיה מחוייבות
ביניהם.מהרגע שיצאה מהבית לכיוון התחנה המרכזית בת"א חשבה
עליו. דמיינה את שפתיו מנשקות את שלה, את עיניו מתבוננות בה,
את המגע הנעים שלו וכבר רצתה לשנות כיוון ולחזור הביתה. לא,
המרחק הזה טוב, חשבה לעצמה. ניסתה להוציאו ממחשבותיה ולא
הצליחה.

הם היו בקשר כל היום, בהודעות ובטלפון. היא התגעגעה אליו כמו
שלא התגעגעה מעולם, וזה שיגע אותה. מה אם הוא יעזוב פתאום,
חשבה לעצמה. זה יהיה הסוף שלי, פשוט הסוף שלי.
באותו ערב ישבה עם סיון בטיילת וניהלה איתה שיחת נפש על כל
החודש האחרון.
"זו התקופה הכי מדהימה שאי פעם היתה לי", אמרה לה בחיוך. "אני
כל כך מאושרת סיון... את לא יודעת... הוא גורם לי להרגיש דברים
שלא הרגשתי אף פעם! אבל..."
"אבל מה?" שאלה אותה.
"אם הוא יעזוב פתאום? אם הוא יחליט שנמאס לו? הרי אין בנינו
מחוייבות כרגע.. ואם הוא יחליט לנטוש אותי שוב? אם הוא יוותר
עלי שוב בשביל הזונה הזאת?!"
סיון צחקה. "תגידי לי מה את מטומטמת?! באמת נראה לך שהוא יחזור
ללינור אחרי כל מה שקרה? ואחרי מה שקרה לו איתך? זה בחיים לא
יקרה.. אלא אם כן הוא ממש אבל ממש אדיוט."
"אני מקווה שאת צודקת" אמרה לה והן המשיכו ללכת.

יום לאחר מכן התקשרה אליו, הוא לא ענה. רצתה לדעת מה המידה שלו
בכאוס, כדי לקנות לו חולצה. היא התקשרה שוב ושוב... אבל הוא לא
ענה. היא התחילה לדאוג. אולי קרה לו משהו? או אולי הוא מסנן
אותה? מועקה מילאה את ליבה. כל היום הסתובבה מפוחדת וממורמרת,
לא יודעת מה לעשות עם עצמה. שיענה כבר, חשבה לעצמה בעודה מנסה
שוב ושוב להשיגו.

בערב הוא התקשר אליה. ראתה את שמו על צג הפלאפון שלה ושמחה.
הוא בסדר. היא יצאה מהחדר כדי לדבר איתו לבד.
"הלו?"
"נטלי.."
"היי!!! מה קורה דניאל? לא ענית לי כל היום... כבר דאגתי."
הוא השתתק לפתע.
"תקשיבי שניה..."
"מה?" היא הכירה את הטון הזה שלו. זה אומר שקרה משהו רע. מאוד
רע.
"אני... תראי. היום לינור היתה אצלי... היא השאירה לי מכתב
בדואר..."
"מה?! איזה מכתב?!"
"חכי שניה. היא השאירה לי מכתב.. סיפרה לי את כל הסיפור עם
תומר. הם לא שכבו נטלי, הם לא.
אני לא יודע, הוא כנראה ידע שאני שם בגלל זה אמר את זה. אבל
הוא ניסה לנשק אותה והיא לא רצתה.
הוא רצה אותה הרבה זמן.. היה לו אינטרס לסכסך בינינו. נטלי אני
מאמין לה."
היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. הוא מאמין לה! הוא מאמין שהיא
לא בגדה בו הטיפש הזה!! היה בא לה לבכות אבל היא התאפקה.
"אני לא מאמינה... אם אתה מאמין זו הבעיה שלך, חבל שאתה כזה
פתי."
"נטלי חכי... זה... לא הכל..."
"יש עוד?!" היא לא ידעה אם תוכל לעמוד בעוד בשורה שכזו.
"כן. תראי... אחרי שקראתי את המכתב.. היא באה אלי.. ודיברנו
ו.. בערך חזרנו נטלי. אני ולינור שוב יחד."
היה בא לה למות. לא, בעצם היה בא לה קודם לרצוח את שניהם ואחרי
זה למות. היא שנאה אותה, שנאה את לינור הזונה הזאת. רק סבל
הביאה לחיים שלה, ועכשיו זה?
"טוב, יופי לך." אמרה לו. "אני אדבר איתך אחר כך בסדר? ביי."
ניתקה. היא חזרה לחדר, חיוורת לגמרי. מעין שאלה אותה מה יש לה.
"כלום" מילמלה. לקחה את התיק שלה וירדה ללובי. חשבה שתמצא מקום
במלון להיות בו לבד, אך לא מצאה. רצתה לפרוק את הכאב שלה, ולא
היה לה איפה. חזרה לחדר ומיד כשנכנסה נפלה על המיטה והחלה
לבכות בהיסטריה. "מה קרה לך?!" כולן שאלה אותה. "איבדתי את
דניאל.. איבדתי את דניאל שלי... לתמיד..."
היא הסבירה להן הכל, ולא הפסיקה לבכות. בכתה שעתיים שלמות וגם
רעדה. כל הזמן מילמלה "איבדתי את דניאל... בא לי למות...". היא
לא רצתה לצאת באותו ערב. לקח המון זמן לשכנע אותה לבוא איתן.
גם אז כשיצאה ראשה לא התנקה מהבשורה שבישר לה. הכל הזכיר ה
אותו, כל דבר. הן ישבו על החוף במסעדה וכל שיר הזכיר לה אותו.
למחרת שלח לה הודעה: "נטלי אני רוצה שתהני באילת.. כשתחזרי
תתקשרי אלי ונדבר על זה."
היא לא ענתה לו. לא מגיעה למנוול הזה תשובה, אמרה לסיון.
כשסוף סוף חזרה לא התקשרה אליו. לא רצתה לשמוע ממנו. כל גלי
האהבה וההערכה שלה אליו הפכו לשנאה.
אני שונאת אותו, חשבה לעצמה. וכל פעם שאמרה את המילים האלה
בראשה או בקול רם, דמעות הציפו את עיניה. מי חשב שתדבר עליו
ככה. על האדם שהכי אהבה בעולם. הוא כתב לה באיסיקיו, שאל למה
היא לא עונה לו. והיא לא ענתה. התעלמה ממנו לחלוטין, וזה לא
היה קל. זה כאב לה בלב כל כך.
שבוע לאחר מכן ישבה עם חברותיה בקניון. פתאום הסתכלה לכיוון
"השולחן שלהם", איפה שתמיד היו אוכלים גלידה יחד. זוג אחר יושב
שם עכשיו, חשבה לעצמה. רוקם לעצמו זכרונות חדשים.. וכאילו ראתה
את הימים שלהם שוב, ראתה אותם יושבים שם, צוחקים ומחייכים,
מדברים עם העיניים. כל כך התגעגעה לתקופה הזאת כל כך. ופתאום
ראתה בראשה את הרגע שנישק אותה בפעם הראשונה, ופתאום הרגישה את
הטעם שלו והמגע שלו. היא נסחפה כל כך לרגע הזה עד שלשניה חשבה
שראתה אותו בקניון. אין מצב, היא דמיינה. סובבה שוב את ראשה אך
הוא עדיין לא נעלם. הוא שם! לא זז ממקומו. הוא עומד שם, ליד
הפיצה, מדבר עם חבר שלו. הוא באמת שם... פתאום נהייתה לה
סחרחורת. היא לא זכרה עד כמה הוא יפה. היא רצתה לקום משם, ללכת
למקום אחר, אבל לא יכלה. הרגליים שלה היו משותקות. והוא קלט
אותה והוא התקרב. היא קמה ממקומה וחברותיה אחריה.
"נטלי.. כמה מוזר לראות אותך.."
"גם אותך."
"לא התקשרת אלי כשחזרת מאילת. גם לא ענית לפלאפון או
לאיסיקיו."
"נכון."
"למה?"
"אתה באמת שואל למה?"
"כן."
"תראה דניאל, אין לי הרבה זמן אז אני אעשה את זה קצר. וויתרת
עלי פעם אחת.. וויתרת עלי פעם שניה.. ועכשיו אני דואגת לכך שלא
תהיה פעם שלישית. אל תתקשר אלי ואל תכתוב לי. אני לא רוצה
לשמוע ממך יותר. היה טוב, טוב שהיה אבל נגמר. התגברתי על זה,
עכשיו תורך. להתראות."

היא סובבה את גבה והמשיכה ללכת.
קולה עלה לפתע בזכרונו ודיקלם את השורות שאמרה לו רק לפני חודש
כשנפרד מלינור:


כל פעם שדלת נסגרת, נפתחת דלת חדשה במקומה
אנחנו נוטים כל הזמן לבהות בדלת הסגורה ולא מבחינים
בדלת החדשה שנפתחה לנו. אסור לחיות על זכרונות.
במקום זה צריך להתגבר, להמשיך הלאה וליצור זכרונות חדשים.
לחיות את הרגע ולא את העבר..

כנראה זה מה שעשתה, חשב. סגרה את הדלת הזאת בפני, הפסיקה לחיות
על זכרונות העבר שלהם.
הפעם הוא לא הלך אחריה ולא ביקש הזדמנות נוספת. הוא הבין שהדלת
שלהם נעולה, ואי אפשר לפתוח אותה. היא פתחה אותה בפניו יותר
מדי פעמים והוא המשיך לסגור אותה.
עכשיו ידע שהפעם היא היתה רצינית. הוא לעולם לא יראה אותה
שוב, זה נגמר.


רק אז באמת קלט שעשה את הבחירה הלא נכונה. דקה מאוחר מדי.



מוקדש ל"דניאל" שלי...
מתגעגעת.