אני אתגעגע. נאנח קמעה, זורק את התיקים לתוך התא האפל ומטפס
במדרגות האוטובוס. עוצר. אני לא טוב בפרידות... הנהג מאשר לי
שיש לי זמן לסיגריה. יורד, שולף קופסא של מרלבורו אדום, מוציא
אחת ומדליק אותה עם זיפו אפורה ועליה חריטה של בחורה ערומה.

ושוב פעם אני מסתכל על ברלין. כשזיכרון הוא מתוק, הוא מחלחל
פנימה עד הסוף, ולוקח לו הרבה זמן לשקוע. חבר פרסי אמר לי
שהטריק של הפרסים בבישול אורז, הוא לדעת מתי בדיוק להוציא אותו
מהסיר. דקה לפני, והאורז לא מוכן. דקה אחרי, והוא יהיה דביק
וגושי. אני עזבתי את ברלין בדיוק בזמן, 16 יום אחרי שהגעתי
ממרתפי הבירה המצחינים והממכרים של מינכן.

אני נפרד מהעיר האפורה במבטים חטופים. מבט חטוף ימינה לעבר
ה-"פרנ-סה-טורם", מבט קדימה מלווה בשאיפה עמוקה של הגגות
הכהים, מבט שמאלה כדי לראות אותה בג'קט כחול וקוקיות
בלונדיניות, מסתירה לי את כיפת "ברלינר-דום". הבטן מתחילה
להתכווץ. היד מתחילה לרעוד, והסיגריה מתפזרת לכל עבר.

'היא בכלל לא הטיפוס שלי', אני מזריק מנות ענקיות של שכנוע
עצמי למוח. 'בלונדיניות לא עושות לי את זה', אח, איך הייתי
מלטף את פני בקוקיותיה. 'אני אוהב אותן פשוטות יותר', אולי
מתפשטות יותר. 'סתם פרחה נאצית', אני נכנע לחרמנותי סופית. אני
רוצה אותה.

"כאן יו גיב מי לייט פליס?" היא שואלת במבטא מתקתק. באט אוף
קורס, לט מי בי ד'ה לייט אוף יור לייף, אני חושב לעצמי ומגיש
לה את הזיפו שלי. "יו גוינג טו פאריס?" אני שואל. היא מהנהנת
והקוקיות מנגנות על אוזניה.

"מיי בויפרנד ליבס ד'ר".

טא-קא-בום! טיילר דירדן מגיע בדמות היצר הנשי להכאיב, ומלמד
אותי איך להיות גבר, נותן לי בוקס ישר לבטן התחתונה, ומסיים
בסנוקרת מחץ. איך הן אוהבות לתקוע חיוך מפלרטט ולהזמין את
הקורבן התורן לחשוק בהן, וכולן יודעות בדיוק מתי בתסריט מגיע
תורו של "החבר" להציץ לסצינת הטוויסט... 'הלו, אבא'לה,
תתעורר!!' מנסה קולו של אריק איינשטיין להציל את כבודי. 'קום
ותזדקף, אתה לא הולך לתת לנכדה בלונדינית של משמיד יהודים
להרוס לך את רגע הפרידה מברלין...' אני מחייך לעברה ברוגע,
מכניס את הבחורה הערומה שלי לכיס, ועולה לאוטובוס.

הבטן טורחת להזכיר לי את כאביה כל הנסיעה. טיילר משתקף מהחלון
הצלול וצועק עלי שאני סתם חרא מזמר ומרקד. אני מוציא את המדריך
לפאריס, מנסה לקרוא, אבל הראש - בברלין... אחרי שעתיים היא
מגיחה משום מקום, פולטת כמה משפטים באנגלית עילגת על הזקנים
בחלק האחורי שמפריעים לשפיות שלה. אני צוחק לנוכח המבטא העילג
שלה, ומפנה לה מקום במושב לידי.

אנחנו מתחילים לדבר, והשיחה קולחת. עם הזמן אני מגלה שהיא לא
נאצית, ושסבא שלה לא השמיד יהודים אלא אפילו החביא כמה בבית
שלו. זה אני, או שהיא מקרבת עצמה אלי באיטיות, מנסה שלא אשים
לב? אני מראה לה את המדריך לפאריס ומלמד אותה לקרוא אותיות
עבריות. היא מראה לי ספרי אסטרולוגיה שהיא קוראת, ואז אנחנו
בוחנים מקרוב את קווי החיים הטבועים בכפות ידיה. מבלי לחשוב
הרבה, אני מנצל את ההזדמנות וכפות ידינו מתחילות להתלטף אחת
בשניה.

אחרי חמש וחצי שעות נסיעה וסיגריה משותפת בעצירה ליד קלן,
הלילה יורד והיא מנסה להירדם. השמיכה דקה, והיא מתנענעת באי
נוחות במושבה. אני מזמין אותה לשים ראש על הכתף שלי, והיא
מחייכת בעודה עושה זאת. אני מתלבט אם לשים יד על כתפה - ואולי
החבר שלה הוא בריון צרפתי אנטישמי המחכה לה בתחנה? - אבל בסופו
של דבר נרגע וזורם עם זה. המדריך של פאריס משעמם אותי, ואני
מחליט לנסות להירדם. אני מנסה לא להעיר אותה כשאני מוריד את
ידי מכתפה, אבל היא מתעוררת, פורמת את קוקיותיה, ומורה לי
להסתובב לכיוונה. ואני - צייתן. אני מסתובב, והיא נופלת
לזרועותיי, מכסה את שנינו בשמיכה הדקה. אני מתמלא בצמרמורת
ונרדם כמו תינוק.

צחנת הפרברים של פאריס מעירה אותנו. השמיים מתחילים לקבל זיק
של אור, ואנחנו מחייכים אחד לשני תוך התמתחות. בתחנה המרכזית
אנחנו יורדים, והיא נפרדת ממני בנשיקה על הלחי. אני מתחיל ללכת
ברחובות המצויירים, נותן לרגלי לשאת אותי.

על קודקודה של גבעה גבוהה, אני מתיישב על ספסל, פאריס מונחת
מתחתי. עזבתי את ברלין בדיוק בזמן. אני מחייך, ונותן לזיכרון
המתוק לחלחל ולשקוע...

אתה שנתת לי את ההשראה - תודה...