אמרת שאני יכולה לסמוך עלייך
שאני יכולה לספר לך הכל
אמרת יותר מדיי דברים
ואני - תמימה, האמנתי לך.

חשבתי שאתה באמת מתכוון לזה.
אבל איכזבת.
שיקרת ואיכזבת.
ואני - תמימה, לא הבנתי
האמנתי לך ונפגעתי.

אמרת שיחס זה אחד הדברים החשובים לך
אז לאן זה נעלם פתאום?
ביחד עם זה נעלמו גם כל המחשבות,
השיחות,
הכיף...
לא אני בחרתי שזה ייעלם.
אתה בחרת את זה,
אבל בחרת בדרך הקשה והפוגעת.
אמרת שבחיים לא תפגע בי
אבל שיקרת.
ואני - תמימה, האמנתי ונפגעתי.

זו הפעם הראשונה שלא הצלחתי להבין אותך
אמרת לי שאני הבנאדם שמבין אותך הכי טוב מכולם
אבל כמה שניסיתי,
לא הצלחתי.
ואני גם לא אצליח.
עכשיו אני פה ואתה שם,
אני כבר לא בוכה,
אני כבר שכחתי ממך.
אבל לפעמים הזיכרונות חוזרים
ופשוט מציפים
אז החלטתי לכתוב את זה כדי להוציא הכל,
להוציא הכל בפעם האחרונה שאני נזכרת בך,
בפעם האחרונה שאני חושבת עלייך,
בפעם האחרונה שאני מאמינה לך...