[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מפהקת. לא מעייפות, פשוט מחוסר שליטה. תכתוב לי מכתב קטן
או פתק, אני מתפללת, לא ברור למי. אלה הגעגועים למשהו כמותו,
כמו שהיה הוא פה איתי לעיתים קרובות מאד ופתאום התפוגג כמו עשן
זמני, שגורמים לי להתעורר בבוקר במיטה מבולגנת, חצי מיטה עליה
הגוף שלי, חצי מיטה עליה גוף זר. וזה קורה יותר מדי. יותר מדי
פעמים בזמן האחרון. אני קורצת. לא יודעת למי קורצת, אבל הקריצה
מול המראה בבוקר שכזה גורמת לי לרגע לחייך. חיוך מרושע, שיימחק
מיד.
אני מתלבשת. כי חייבת. כי החובה המוטלת עליי בימינו אלה היא
להביא עצמי לפסגת ההצלחה, להתקדם בחיים צעד אחר צעד, קצת מהיר
והרבה זהיר. זו תחושת חלחלה. להתעורר ולגלות את עצמך פרועה
אחרי לילה של סתם. בחודשים האחרונים זה קורה יותר מדי. כבר לא
זהיר, יותר מדי מהיר. זבנג וגמרנו. שוב אני קורצת לעצמי. עכשיו
לעבודה.
אני רצה. ממקום למקום באה והולכת, מסכמת דברים שאינם ברי
משמעות עבורי. סתם דיבורים שבטריקת דלת, נעלמים ממוחי והופכים
חלולים למדי. זו תחושת ריקנות שמלטפת כך את הפנים, לא מבחוץ
אלא מבפנים, כאילו מישהו תקע אצבע בתוך הפה והחדיר אותה עמוק
דרך האף אל גלגלי העיניים. הגיע למוח ועשה "נו נו נו". ילדה
רעה ומטומטמת. יחסים מזדמנים.
יהיו כאלה שיאמרו שזה טבעי, אחרי תקופה כזאת של לבד פתאום לחפש
את היחד. יחד זמני. לילה אחד של כמה משקאות חריפים ודיבורים
חסרי תוכן ואני מתמסרת למגע הבדוי הזה, ההזוי כל כך. שיחבקו,
שינשקו, שייכנסו, שיגמרו ואז ישנו ואז ילכו. ודי, עד הפעם
הבאה, די. אני חוזרת הביתה.
נזכרת להחליף סדינים ואז טלפון. הצלצול מטריד אבל חיוני, שהרי
ללא תקשורת אהיה בודדה וגלמודה, שהרי החברה מצפה ממני לענות
לצלצול, להתמסר לו, להיות נעימה איתו. זהו קול מוכר אבל לא
מוכר מספיק שמדבר איתי מעבר לסלילי החוטים. "משקה אחד, רק
אחד", הוא מזמין. שיזמין.  
אני מזמזמת. "את החיים לקחו לך, מלחמות קדושות". פנים רחוצות,
עכשיו מקושטות, צללית פנינה ומבריק שפתיים, שיהיו מנופחות,
מזמינות. השמלה, הנעליים, הכל במקום. גם הקילוגרמים המיותרים
הופכים לא נחשבים בכלל. זאת אישה מולי במראה ואני מתרגשת
לדמותה, מצד שני רוצה להרביץ בה מכות כואבות.
"מה את עושה לעצמך?" לשאול אותה בזעם, "שוכבת איתו הלילה, מחר
עם אחר, את מחזיקה יומן? את כותבת בו בדיוק מה עשית, עם מי
ומתי? ומה קורה לך? ממתי הפכת להיות סתם מישהי כזאת?".
הפיתוי חזק מדי. יש כאן רצון למגע אשר אינו מתבטל עם הכעס.
ואני יודעת, יודעת היטב שזה לא בריא ולא נאות. יודעת שאם הייתי
חיה במאה שעברה היו כבר מזמן שופטים אותי לחיי אבדון ובדידות.
מכנים אותי "זונת רחוב", "פרוצה". רגע, אל תגזימי.
אני נושמת. והוא, מחבק,  מנשק, נכנס, יוצא, גומר ומשקר. "את
נפלאה", הוא מחמיא כי אין לו ברירה, עד הבוקר הוא צריך להיות
איתי.
אני מתעוררת. והוא כבר איננו, מי יודע לאן הלך ומה בכלל הוא
עושה עם עצמו בשעות בהם המגע בא רק בקושי. מנסה לחבר חלקי
תמונות, פיסות מידע, מילים, אשר נבלעו בליל אמש כמו המשקה
החריף מדי שעשה אותי למכושפת. שוב השיער עומד וצריך להסתרק,
להתלבש, להתגנדר. שוב חילופי דברים פשוטים שלא אומרים לי כלום
ושוב לבד בבית עם סל קניות ובו ירקות שיתרקבו להם במקרר עד
שאזכר שהם שם.
אני אוכלת. פיסת לחם עם גבינה לבנה. לספור קלוריות מול
הטלוויזיה הסגורה. מסך שחור אומר שישים קלוריות פלוס ארבעים
פלוס חמש עשרה על המלפפון. תחביבים בשעות הפנאי. היום אף אחד
לא מטלפן. המגע איננו. נעלם לעשרים וארבע שעות. אני כבר לא
רגילה לשבת לבד על הספה, לחשוב מחשבות, לרפרף בעיתון שכולו
תמימות נעורים, ריקנות אופנתית וכמה פרסומות לתכשירי הורדת
שיער.
שמישהו יטלפן לכאן, יגיד, בואי נעשה משהו.
שונאת את הלבד הזה. כאן מופיעות המחשבות על השנים איתו. שנתיים
ועוד שישה חודשים ועוד כמה חודשים של להיות יחד אבל להיות לבד.
תהליך שלבסוף הביא לנתק מוחלט. תשתקי, מה את מדברת עליו,
לשכוח, לזנוח, לרצוח רגעים שהיו ולהנפיק אחרים. אבל איך? ממה?
מאילו חומרים וכמה לשים בפנים שיצא מתוק?
אני מתנגדת. הפיתוי חזק אבל היום מתנגדת. נשארת לבד בלי
טלפונים, קשרים מתוך סלילים, קולות רחוקים שרוצים להתקרב רק
לשעה שעתיים ותו לא. שונאת טלוויזיה אבל בואי נפתח, עשר שאלות
יביאו אותך אל המליון הנכסף. מי היה הנשיא הראשון של המדינה?
מה שמו של התקליט האחרון של החיפושיות? כמה זה שורש של שבעים
ושתיים? אל תזוזי לשום מקום. חמש פרסומות וחוזרים אלייך, לתת
לך הרגשה שאת נורא מיוחדת. הנה זכית במליון.
אני ישנה. מיטה ריקה, סדינים מוקפדים מסודרים. שתי כריות תחת
הראש. ריח של אפטר שייב עדיין נובע  מהמזרון הישן. מנסה לא
לחלום חלומות כדי שלא יהיה מה לפרש בבוקר. גם ככה יום חופש
מהמגעים החפוזים, אז בשביל מה פירושים? החלום עקשן, בכל זאת
מגיע, לפחות תתן סימן לפני, שנשים קצת איפור ונסתדר. בחלום,
מחבק, מנשק, נכנס, יוצא ואוהב. כל כך אוהב.
אני מנתחת. מנתחת מוסמכת עם תעודות שהונפקו באוויר. לא בטוחה
שיצא לי משהו מניתוח חלומות. הרי זה רק מוסיף לעוגמת הנפש,
לשנאה הזאת שקיימת, לא ברורה, בתוך תוכי. אילו יכולתי להביט
במראה, לפתוח פה ולהביט פנימה דרכו, לבנות מגדלים בתוך הגוף
כדי להבין למה זה קורה לי. יש לי תשובות לשאלות שכאלה, רק
הניסוח מקשה.
אני עונה. דרך הסלילים אותו קול שרוצה עוד לילה סוער של שום
דבר. אני נעתרת. נעתרת וכועסת על עצמי כשאני מניחה את
השפורפרת. רוצה בנגיעה ויודעת שאחר כך הכל יעלה מחדש. זאת
הרגשת בחילה בלי להוציא כלום החוצה. לא לשלוף חתיכות נאלחות של
מזון ישן, לא לקפל את הבטן. רק רגשות שצפים ובעיקר כעס, כעס
ושנאה על החלטות שגויות ומהירות מדי. בכל זאת.
אני נפגשת. והוא לא רוצה לגעת. הוא מדבר. אומר שהבין שיש אצלו
משהו בשבילי, שהלב שלו מוכן לתת מעבר למגע. מבקש שאפסיק עם
המשחקים, שאהיה רק איתו. תתחדשי, קיבלת מתנה. הוא מעניק לי
תלושים של ספק אהבה ספק תחושה זמנית. אני לוקחת אותם, חופנת
אותם. נושקת. עכשיו אני מחבקת, מנשקת, נכנסת איתו ויוצאת. אבל
הוא נשאר.
אני מנסה. להתאהב בו כמו שהתאהבתי פעם. מנסה לראות אותו
בעיניים גדולות, להבין אותו, להקשיב. מציירת אותו בנופים
צבעוניים כמו שדה חיטה ויער עצי תפוח, ליד נהר או מתחת לגשר
אבן ישן, או ברחוב סואן של העיר הגדולה.
אני מספרת לעצמי סיפורים על אהבה גדולה שבפתח, לשכנע את הראש
המתעייף שיש סיכוי.
אני נכשלת. אולי זה הזמן הלא נכון, אולי זה המגע שלו שהופך
להיות צמוד מדי, עמוס ברגשות. תוהה מדוע איני מצליחה להתחבר
לאותו הרגש, לזרום אותו דרך אותם גופי מים לאותה הבאר. עדיין
שואלת את עצמי למה איני מצליחה לפתוח עיניים מול המראה, להבין.
ולא מוצאת תשובות. עדיין לא מוצאת תשובות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה דקת
דומייה?

למה לא שעה? למה
לא רעש?

טיפש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/03 11:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה