קראו לו מירון.
זה אפילו לא היה השם שלו, אבל היה לו משהו בפנים, משהו שצעק
"אני מיוחד, אני לא יכול להסתפק בשם כמו חיים או יצחק או יגאל
אני צריך שם כמו מירון"
הוא בא לארץ מאמריקה, לעשות צבא. ההורים שלו, שבטח היו שני
יאפים מזדקנים, בטח נתנו לו שם שגרתי כמו ג'ון או מייקל או
אולי דייויד.
כשמירון הגיע לארץ, אני חיכיתי לאחותי ולבעלה שחזרו לארץ אחרי
שנה באמריקה.
כשראיתי אותו, היה לי כזה מין פלאשבק מאמריקה.
כשהייתי בן 5 גרתי בניו יורק, והיה איתי בגן ילד עם הורים
היפים ציוניים, שקראו לילדים שלהם בהתאם. היתה לו אחות שקראו
לה ג'רוסלם ואח בשם ג'ורדן, ולו קראו מירון.
המטוס נחת, והוא היה הראשון לרדת. "מירון?" צעקתי בלי לחשוב,
והוא הסתכל אחורה, לראות למי יש שם כזה.
"סורי, חשבתי שאתה מישהו אחר" התנצלתי באנגלית משובשת
"זה בסדר" הוא דווקא ענה בעברית "מירון מוצא חן בעיניי, אתה
יכול לקרוא לי ככה".
מירון דווקא שמח לפגוש אותי, הוא היה צריך עזרה להתאקלם בארץ.
הוא לא דיבר בכלל על אמריקה. נראה לי שהוא בא מניו יורק, אבל
חוץ מזה, לא ידעתי כלום עליו.
לקחתי אות לטייל בארץ, והוא נורא שמח מכל הנופים והתרבות,
ומדברים שאני ראיתי כל יום, ואפילו העדפתי שלא לראות.
לפני חודש מירון מת. הוא בדק מכוניות בגבול לבנון, ומחבל ירה
בו.
המפקד שלו ביקש ממני להספיד אותו, ורק אז נזכרתי, שהוא אף פעם
לא אמר לי איך באמת קוראים לו.
ביום של ההלוויה שמעתי את הכרוז בבית הקברות הצבאי אומר:
"הלוויתו של המנוח ג'ורדן לוי"
הסתובבתי ומאחורי, בעיניים אדומות מבכי, עמדו ג'רוסלם ואחיה,
מירון.