זה היה עוד שיעור פיזיקה משעמם בצהרים. כבר הגענו לסוף השנה,
לתקופה שהכי חם, הכי נמאס, אבל יש בגרויות אז גם הכי חשוב
ללמוד. במרכז השולחן עמד לו הגלוונומטר הטנגנטי - מן חישוק
מתכת מוזר, שאליו המורה חיבר ספק כח. במרכז החישוק היה מצפן,
והמורה התחיל להסביר איך החישוק יוצר שדה מגנטי שמזיז את
המצפן, ועוד כל מיני דברים שממש לא עיניינו אותי. כל החום הזה
גם הורג לך את היכולת להיות מרוכז באיזשהו משהו. לא היה לי כח
להזיז אף איבר בגוף - לא את העט כדי לרשום, ואפילו לא את
הצוואר כדי להפנות מבט מהיר לחזה היפה של רונית. הבגד שלה היום
הראה את היתרון הכמעט יחידי של החום הנוראי הזה.
המבט שלי כרגע היה תקוע בגלוונומטר המוזר הזה, והראש שלי היה
מונח על השולחן. דמיינתי שאני רואה בפנים ים... חוף יפה כזה,
עם חתיכות, וגזלן שימכור לי ארטיק קר וטעים. הפינטוז הקיצי הזה
נקטע כשהמורה צעק עלי ש"מספיק עם העצלנות! קום ותתחיל לעבוד על
הניסוי!" הרמתי את הראש מהשולחן, והתחלתי לשתף פעולה עם החברים
לקבוצה. בין לבין שאנחנו מעלים את המתח לגלוונומטר ורושמים
תוצאות, חשבתי מה אני עושה פה בכלל. למה בכלל אכפת לי מפיזיקה,
או מהבגרות. חשבתי שדי באסה לי בלימודים האלה, וגם אתמול זה
היה ככה, ולא רק בפיזיקה. הסתכלתי עמוק לתוך הגלוונומטר, ושוב
ראיתי את הים. והפעם היה זה אורי, זה שישב לידי, שהעלים את
הים. הוא שאל למה לעזאזל אני חולם ולא עוזר לקבוצה בניסוי. ואז
הבנתי סוף סוף מה עושים בניסוי הזה. אמרתי לאורי שייתן לי רגע
לטפל במערכת. לקחתי עוד 2 ספקי כח מ2- קבוצות שסיימו לעבוד,
וחיברתי לגלוונומטר יחד עם הספק כח של הקבוצה שלי. לפני שהמורה
הספיק להבין מה אני עושה, הרמתי בבת אחת את המתח למקסימום
בשלושת הספקים. הים שבגלוונומטר התחיל לגדול, עד שנהיה יותר
גדול מהחישוק, ונפתח לפתח שיכולתי לעבור דרכו. חייכתי חיוך
גדול לעבר הכיתה והמורה, מאחל להם שיהנו מהחום ומהלימודים,
וקפצתי פנימה, לים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.