אני שוכב על המיטה, והיא עומדת לידי, מחכה שאגיד משהו, מחכה
לאיזה אישור ללכת.
"איך את יכולה ללכת ממני ככה?" אני שואל, אבל רק בלב. אני מרים
לרגע את הראש ומנסה להסתכל לה בעיניים, אבל אני לא מצליח, לא
בגללה, היא דווקא מנסה לתפוס את המבט שלי, אבל בגללי.
אני פשוט לא מסוגל להסתכל לה בעיניים עכשיו. לפני שעה יכולתי.
מה שעה? לפני חמש דקות עוד יכולתי, אבל עכשיו, עכשיו כשאני
קולט שהיא אשכרה הולכת, הולכת לבלי שוב, עכשיו אני כל כך כועס
עליה, שאני לא יכול אפילו להסתכל עליה.
הייתי קם אליה, נעמד מולה, מנער אותה, אולי אפילו מעיף לה איזה
סטירה, זה בטח היה מרגיש לי טוב... אבל על מי אני עובד? אני
בחיים לא אהיה מסוגל לעשות דבר כזה.
"השלווה הזאת שלך מטריפה אותי!" אני ממשיך לטחון בראש, " אי
אפשר להתנתק ככה, בפתאומיות כזאת." בלי לחשוב שניה, אני מרים
את העיניים, לפני שהן יספיקו למחות, ואני תופס את עיניה. אני
מיד מצטער על זה.

"כוס של האמא שלך! את נראית כאילו לא אכפת לך בכלל. את לא
מצטערת, אפילו לא בשבילי."
אני מת להגיד לך את זה, אבל אני שומר בפנים.  "יאללה ענת, אם
החלטת שאת הולכת,
אז לכי כבר וזהו." אני אומר, הפעם בקול, ועדיין עם טיפ טיפה
תקווה.
אבל שום תגובה לא ניכרת בפניה, אפילו כשפעם ראשונה מזה שמונה
חודשים, אני קורא לה בשמה ולא באחד מעשרות שמות החיבה שהמצאתי
לה. "אתה לא מלווה אותי לדלת?" היא שואלת מיד.
אכן, חיכתה לאישור... "מה, את באמת הולכת?" אני מנסה ניסיון
אחרון. בתגובה, היא פשוט מסתובבת, פותחת את הדלת שלי, זורקת
"ביי" קטן, ויוצאת.

That does it!

שום "להתראות" , שום "שיהיה לך טוב" ואפילו לא איזה "מצטערת"
קטן. רק "ביי", וזהו.
נמאס לי,  מתחלפים. אני קם מהמיטה, בדיוק כשהיא חוזרת לחדר
וסוגרת אחריה את הדלת בחזרה.
היא שומטת את התיק שלה ועוברת לידי בדרך למיטה, ואני עוקב אחרי
התיק בדרכו האיטית אל הרצפה, מאוד איטית. כשהוא מגיע לבסוף
למנוחתו על הרצפה, אני רואה לידו את הכורסא שלה, את הארון שלה,
אני מסתובב להסתכל עליה ואני רואה אותה שוכבת על המיטה שלה,
לבושה בסט של בגדי הבית שלה.  וכשאני מסתכל עליה, אני מבין.
די, נגמר לנו. כבר לא טוב לנו ביחד.  
אני מביט ימינה ורואה את הפאוץ' שלי מונח על השולחן שלה. אני
לוקח אותו ושם בהצלב.
"אלון, בבקשה, אל תלך, תן לנו עוד צ'אנס אחד!" היא מייללת
ומישירה אלי עיניים שבדרך כלל הן מאד יפות, אבל עכשיו, בגלל
הדמעות, לא רואים את זה. אבל אני זוכר אז זה. ואני גם זוכר
שפעם מאד אהבתי אותה, ושהיו לנו רגעים מדהימים ביחד.
אני עדיין אוהב אותה, ואולי אפילו אמשיך לאהוב אותה לנצח. אבל
אני יודע שזה כבר לא זה, כבר לא טוב לנו ביחד. "אני מצטער נתי,
באמת, אני נורא נורא מצטער, א..." , "אז אל תלך!" היא חותכת
אותי לפני שאני גומר את ה"אבל". "אני אוהבת אותך." היא מנסה,
ניסיון אחרון.
"ענן" , אני אומר לה בשקט  כשאני מתקרב אליה, והיא משפילה את
מבטה. "נני", אני כורע לידה ומרים בעדינות את פניה בשתי ידי.
עם יד תומכת בכל לחי שלה, אני מתקרב אליה ומקרב אליה את פני עד
שהאפים שלנו נוגעים והפנים שלה כבר לא בפוקוס. "גם אני אוהב
אותך, ענתי."  היא פולטת איזו יבבה קטנטנה ומנסה להסיט את
ראשה, אבל אני לא נותן לה. "את יודעת את זה, נכון? את יודעת
שאני אוהב אותך."
אנחנו שוחים אחד לשני בתוך העיניים, אני מחייך אליה ולרגע נדמה
לי שאני מבחין בצל קטן של חיוך שעובר גם בפניה, אבל קצת קשה
להיות בטוח מכאן.
"אבל את גם יודעת, שזה" , "לא תמיד מספיק." היא משלימה אותי.
אני לוקח קצת אחורה, שתוכל לראות את החיוך שלי. עכשיו גם היא
מחייכת, אבל שוב רק חיוך קטן, שנעלם מהר ואז, "זה לא פייר, אני
רוצה שנשאר ביחד ושיהיה לנו טוב." היא מסיימת את המשפט בפרץ
קצר של צחוק חנוק שהופך כמעט מיד להתפרצות מחודשת של בכי. היא
שולחת את ידיה בפתאומיות ומצמידה אותי אליה חזק. "אוי, לוני",
היא ממלמלת בזמן שדמעותיה זולגות על צווארי.
ועצוב לי, עצוב לי נורא. איזה חרא לעזוב אותה ככה, איזה חרא
לצאת בחזרה אל מעגל הרווקים, להתחיל הכל מחדש. כבר נשבר לי
הזין מזה. מסתבר שגם מכאן זה לא כזה פיצוץ...

מתחלפים.
אני שומע את הדלת הראשית נסגרת, אפילו לא בטריקה. ממש לא אכפת
לה, לזונה.
אני קם מהמיטה והולך למטבח לשים מים. בינתיים אני חושב על
האלבום המתאים לפרידה. אלבום דכאוני אבל עם ניצוצות של
שינאה... זה יכול להיות הראשון של אלאניס או של אביתר, או איזה
ג'נסיס מהשמונים , או כל אלבום של הסמית'ס או של נטאשה. יהיה
בסדר.