א.

חזיון הצטלבות השבילים
וכל האפשרויות מסתעפות.
דרכים, וזמנים, וצדדים,
אינסוף של היכול לקרות.

מסלולים על גבי מסלולים,
כבישים שאינם במפות.
מעלות, מורדות, פיתולים,
עוד ועוד מסילות ודלתות.

ומכל הנקודות שבכל הזמנים,
הם הגיעו למציאות הזאת.
ההווה הוא אמת עבור כל הדרכים
מרחבים צומצמו לשניות.

הם התרכזו בכל הבל פה,
כל הנצח ברגעים אחדים.
עמדו כדי לראות מה נגזר גורלם
כל אלפי ריבואות השבילים.


ב.

היא עמדה שם. והוא.
הם גנבו לעצמם כמה שניות-נצח.
הם שחקו עם הזמן, צחקו לעתיד,
רק התגשמות מהותם אמת היא.

לרגע ההצטלבות הגיעו שניהם,
אותו רגע מחויב המציאות.
השרשרת נוצרה עת נצלבו מבטיהם,
חוליות לחוליות התחברו.

היא נוצרה עבורם, השרשרת.
מאפשרת להם זמן, מקום ומרחב.
בידיהם הם שוקלים את צפונות העתיד
כמו משקל החול שנרטב.

הם ניסו להביע במילים.
וחדלו. וניסו שנית.
כל אותו זמן מודעים עד כאב
כי אין מנוס, ועליהם להחליט.

היא עמדה שם. והוא.
ריבואות השבילים פרושים לפניהם.
ריבואות נוספים מאחור נמתחו.
כאב ההכרעה בעיניהם.


ג.

...ובשבריר שניה, אך לרגע,
ניצת בו זיק ההבנה.
הוא ידע פתאום מדוע,
הוא צלל אל התבונה.

הוא מצא שם הגיון
ושבר שם מחיצות
המורכבות שהוא גילה
כמו עודדה אותו לחצות:

להעז. ולחשוב.
לקשור פרטים אל התמונה.
ובאותו שבריר שניה,
ניצת בו זיק ההבנה.


ד.

וכמו מכת ברק פתאומית,
בהבהק אחד של רגע,
היא הבינה.
היא ידעה את הסיבה אז,
עצמה עיניה,
ראשה הרכינה.

את העולם שסביבה שכחה היא,
שכחה מחשבות ותחושות
כל שקדם להבנה ההיא
אבד בערפל, נסחף במערבולות.

היא התמכרה לקול שהסביר באוזניה,
לקול שלחש, שצעק בתוכה.
המכלול השלם נחשף לעיניה,
הותרה הרשת הסבוכה.

היא כיוונה את צעדיה.
היא עשתה זאת במודע.
ובאותו מבט מצטלב ביניהם,
גם הוא ידע.