כבר שהכרתי אותך, הכנסתי אותך לרשימת החיוג האוטומאטי של
הטלפון שלי. ברשימה יש 10 מספרים, וליד כל מספר יש שם - חוץ
ממספר 10. אותו אני שומר לחברהדייט הנוכחית (או הבאה, לפעמים).
הסיבה שאין שם ליד המספר הזה, היא כי יש הרבה תחלופה. אבל אותך
שמתי במספר 6, ורשמתי את שמך ליד המספר. אולי בגלל שקודם הייתה
חשובה לי הידידות איתך, ואח"כ הרומנטיקה, מגע פיזי.
בשבוע האחרון, כמעט שנה אחרי שפגשתי אותך, אני מוצא את עצמי
מוחק לאט לאט פריטים שקשורים בך. מוציא את התמונה מהארנק, שם
את המכתבים בקלסר מיוחד. מתלבט אם להוריד את הנר בצורת לב
מהמדף, ולשים בארון. אם להשאיר על המדף את הדובי המתוק שקנית
לי לוולנטיין, או לשים בארון גם אותו - רחוק מהעין, אבל גם
מהלב?. אני חושב שאת הדובי אני אשאיר סתם כי הוא יפה. ואם
איזושהי חברה חדשה תחשוד שזה בגלל שאולי עדיין יש לי רגשות
אלייך, אני אגיד לה את האמת - שהדובי לא מעלה בי רגש של אהבה,
וגם לא רגש של כעס. אלא פשוט חיוך על זמנים יפים. ועכשיו עוד
נשארתי עם ההתלבטות לגבי המספר בחיוג האוטומאטי. את האהבה
שהייתה לי אלייך כבר מחקתי, או שהיא פשוט נעלמה לה, כדרכן של
אהבות להיעלם מתישהו. והמשיכה שלי לשפתיים היפות שלך כבר נקברה
אי שם מתחת לזוגות שפתיים אחרות, למרות ששפתייך, הפנים שלך
וגופך יישארו יפים לעולם, לפחות בזיכרונותיי על התקופה שהייתה
לנו. אבל את הממספר 6 בחיוג האוטומאטי אני לא מצליח למחוק. אני
חושב שברגע זה, או ברגעים אחרים, עוד הרבה בני אדם בעולם הזה,
כולל אותך אני חושב, מגלים מחדש כמה עצוב זה שאחרי האהבה, צריך
לנתק גם את הידידות, אחרת אי אפשר להמשיך הלאה. ובכל זאת,
עדיין לא מחקתי את זיכרון מספר 6.