חצים נותרו בלבי מהקרב האחרון שלנו
כן יקירתי, כל שיחה שלנו היא קרב,
כל מילה, משולה לאבחת הסכין.
כל מבט, אמתני יותר מהעט.
ואני, מצולק כבר עד עמקי נשמתי.
נושם את האויר הסמיך
חצייך השאירו בי את אותותיהם, והרעל זורם בעורקיי
משעבד את נשמתי
אך אני עדיין כאן
עדיין עומד יפתי, ידי האחת אוחזת באון בחרב
כשחברתה נפלה חלל בקרבות נושנים.
וככה חסר מגן אני מסתער עלייך.

מניף את חרבי, בעדינות תחילה, ואחר כך בשכרון.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך בטעות,
אני רק רוצה שתניחי על האדמה העקובה מדם את מגנך למרגלות
רגליי,
בירכיך תעטפי את מותניי
ויחד נלחם נגד העולם.

את תוקפת תחילה בחרב המלאכים המתהפכת
אחר כך בחצים מהולים בארס העקרב,
ולבסוף בשתיקה.
ואני סחוט, קושר קשרי דם עם האדמה,
מניף את החרב בשארית כוחותיי במן "אמוק" שכזה
שבו אני כבר לא רואה  את המטרה כלל,
אני רק יודע שחייבים לשרוד למול יריב עיקש.

ושתיקתך רועמת ורומסת
בו בזמן עינייך מתחילות לבעור.
את משליחה את חרבך, ואת אשפת החצים
וצורחת בקולי קולות
ואני מתפרק מנשקי ומתנתק ממך לאט לאט
מרים את מה שנשאר מהחולצה באוויר
ומחפש את ההבנה בעינייך

את שולפת פגיון
וחותכת בבשרי בין הצלעות, מחברת חתכים
אך בדיוק כמו כולן,
מגלה שאינך יכולה לעצור את זה
אז את עושה שיכאב יותר

ואני בכוח הרצון בלבד שב להרים את חרבי
לעוד קרב אחד אחרון.