שאלתי אותה מה היא רוצה מהחיים שלי. היא ענתה שהיא לא יודעת
ופרצה בבכי. אני לא אחד שיודע להתמודד טוב עם בכי. ואני מאוד
לא אוהב בחורות היסטריות. רבע שעה בערך עמדתי ככה, הסתכלתי
עליה בוכה ולא ידעתי מה לעשות. אם אני אנחם אותה, זה יראה שהיא
חשובה לי. והיא לא. בעצם אולי. אני לא יודע. מצד שני, ללכת משם
יהיה רע, לא יכולתי להשאיר אותה ככה.
ביקשתי ממנה שתפסיק לבכות והיא התנצלה. "על מה את מתנצלת
בדיוק?" שאלתי אותה.
"על זה שהתנהגתי כמו ילדה קטנה. פשוט כל המצב הזה כל כך
מתוסבך. אני לא יודעת מה אני רוצה. לא ממך לא ממני ולא מהחיים
עצמם. אין לי מושג מה אני רוצה. או צריכה."
"אני מבין אותך" שיקרתי "אני יודעת" היא חייכה מבעד למסך
הדמעות.
פתאום היא נראתה לי יפה. פתאום נקלט לי שהיא כן חשובה לי, קצת.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלתי אותה. "נפרדים" היא הלכה.