עכשיו כשאני יושב על אדן החלון,
נזהר לא ליפול,
אני חושב על הכל בצורה דומה,
כשעוד דמעה עושה את המרחק הרב
שנוצר בינינו, שכנראה תמיד היה בינינו,
וכשהריחוק הזה הפחיד אותי,
אמרתי לך, ביקשתי ממך,
אבל זה לא עזר,
והמילים, הן כל כך נכונות,
והזמן נגמר,
ואני הייתי בטוח שתתקשרי,
ושאני אשבר, כי אני לא יכול לכעוס עלייך,
ולא הבנת את זה אף פעם,
ולא הבנת אותי אף פעם,
ואני מצידי, איבדתי כל ערך לחיים,
איבדתי כל טיפה של הערכה
עצמית שאי פעם היתה לי,
איבדתי את המעט שהיה חשוב לי יותר מכל,
והחיוך העצוב יחד עם הבכי המאושר,
הם סערת רגשות כבדה מדי בשבילי,
ועם הדמעות בעיניים עוד מהנשיקה שעברה,
אני תוהה, מבולבל בפעם האחרונה,
ואני לא יודע אם התחמקת,
או שזה הכל בראש שלי,
אבל עכשיו, כשנעמדתי על אדן החלון,
זה כבר לא ממש משנה,
אני פורש ידיים לצדדים,
וחיוך אחרון עולה לי על השפתיים,
כשאני שומע את הצלצול המיוחד שלך בפלאפון שלי,
ונופל אחורה, מתיר עצמי מהחיים האלה,
מקווה שתקדישי רגע להזיל דמעה,
מקווה שמישהו יעשה את זה,
ואם רק היית עונה, ואם רק היית מראה יחס,
אולי הייתי שם בשביל לענות לך גם כן.