לא כולם, לא עכשיו,
זה לא קורה לי,
לא יכול להיות שברגע אחד של שבירה,
כולם נעלמו.
אפילו אלה שאמורים תמיד להיות שם בשבילי,
גם הם מביטים בי עם זלזול בעיניים,
אני בז למבטים שלהם,
והצביעות המגעילה,
אני יורק עליה,
דורך עליהם במחשבות שלי,
מחכך אותם בסוליה עד כדי שחיקה,
עד שהם נעלמים.
כל אלה שחשבתי שהם קרובים אלי,
חשבתי שהם יבינו, אבל לא,
הם לא רואים מעל לאגו המטופש שלהם,
מרימים את האף כל כך גבוה,
עד שהם שוכחים מי היה שם בשבילם,
מי עזר להם להרים את אותו האף,
כשהוא היה תקוע עמוק באדמה.
תחושת חלחלה ממלאת אותי
כשאני חושב על ההתנהגות שלהם,
ויודע, שההרגשה הטובה שלהם כלפי עצמם
מעוורת אותם, גורמת להם לשכוח שיש עוד אנשים בעולם.
שכל השאר יתכלו בתוך עצמם,
היום, לא הייתי מושיט יד לאף אחד מהם, גם אם הוא גוסס
וצועק לעזרה, הייתי מסתכל לו בעיניים, מחייך ומפנה לו את גבי.
זה מה שהם עשו לי, אני מאשים אותם בהשחתת הנפש שלי,
בגללם אני כל כך מלא לעג לעולם הזה.

אבל מהם כבר לא איכפת לי,
כל שרציתי באמת הוא שתאהבי אותי, כמו שאני אוהב אותך,
אם היית מרגישה כלפי חצי ממה שאני מרגיש כלפייך,
אני מבטיח לך שהיית מאושרת.
הייתי נותן לך את עולמי, בידיעה שאת מאושרת,
אבל את היית עסוקה מדי בחסרונות שלי,
התרכזת במה שלא רצית להגיד לי, בטענה שאת לא מושלמת בעצמך,
הדבר היחיד שלא הבנת הוא שזה לא נכון, כי את כן מושלמת,
מושלמת בעיני, מושלמת בעולמי, מושלמת עבורי.