אז הגיע הנסיך הקטן לכוכבית השביעית.


"שלום", אמר הנסיך הקטן.
"ברוך השם", ענה המאמין.
"מה אתה עושה?" שאל הנסיך הקטן, שראה את האיש יושב על ברכיו
ומתכופף קדימה בראש מורכן.
"נתפס לך הגב?".
"אני מתפלל", ענה המאמין, והמשיך למלמל לעצמו.
"הוא קצת מזכיר את איש-העסקים", אמר הנסיך הקטן בינו לבין
עצמו. "שניהם מדברים לעצמם".
"למה אתה מתפלל?", שאל הנסיך הקטן.
"כי יש לי אלוקים", ענה המאמין.
"לי יש שושנה עם ארבעה קוצים", אמר הנסיך הקטן והחל מתגעגע,
אך מייד שאל: "מה זה אלוקים?"
"אתה לא יכול להבין. אלוקים הוא נצחי ואינסופי", אמר המאמין.
"גם אוקיינוסים הם נצחיים", נזכר הנסיך הקטן בדברי הגיאוגרף.
"רק אלוקים הוא נצחי באמת. הוא ברא את העולם, והוא גם יודע
הכל", אמר מאמין, "בעצם, הוא כל-יכול, אבל אתה לא יכול להבין
את זה".
"אלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים אותה?", שאל הנסיך
הקטן בתום.
"תפסיק לשאול שאלות טיפשיות! עכשיו תלך. אתה מפריע לי לעשות
מצוות", אמר המאמין, ומדד בגד מוזר עם חוטים מוזרים עוד יותר
בקצותיו.
המקום היה עמוס ספרים. ריח טחב עמד באוויר, והנסיך הקטן החל
להרגיש שלא בנוח.
"המבוגרים הם באמת תמהוניים גמורים", אמר בקצרה לעצמו כשעשה את
דרכו...


ויש כאלו המתקראים "חילוניים", שחושבים שהם מכירים דתיים.