כמו להסתכל דרך זכוכית כהה,
והכל מטושטש ונעים וחום וחם,
ולא ממש ברור וחד ועדיין מוכר.
כמו שמיכה של פוך רכה,
מגוננת, ומכסה, מחממת.
רק להתעטף ולהתכנס והכל מסתדר,
בחזרה לימים אחרים.
ככה גם הזיכרונות,
צהובים ומהוהים משנים מוקדמות,
כמו תמונות מסרט ישן,
מופיעות לרגע, הבזק בחושך ונעלמות,
וכל אחת מספרת סיפור,
זיכרון מתקופה אחרת,
חמימה יותר, נעימה יותר,
מנחמת,
כמו חממה, כמו שמיכה כבדה,
ומגוננת, מכסה.


משהו שעלה תוך כדי עבודה על פרוייקט בתחום האומונות הפלסטית
ובסוף גם שולב לתוך העבודה. אני לא נוהג לכתוב שירה, זה ניסיון
ראשון אחרון עד היום.