סושי. לא שייכת לדבר המעוצב הזה. לא באמת מבינה. יושבת, אוכלת,
מסביב ניקיון ועיצוב כמו שרק היפנים יודעים ואני במגפי עקב עם
שפיץ, מאופרת מבושמת מריחה ממקלחת וחושבת על השרוואל, הכפכפים
והשווארמה. אולי בכלל כך נוצרתי להיות. שווארמה במסווה של
סושי. מוכרת את עצמי לאוהבי אצות מגולגלות ומגפי שפיץ ובעצם
הקיבוצניקית שמעולם לא הייתי זועקת החוצה בצרחות, רוצה הביתה.
רוצה אליך. האחד שאוהב אותי לאו דווקא כמו שאני. שאוהב אותי
בכפכפים וגופייה. שהאיפור עושה לו בחילה. שאת המגף אני לא
מעיזה להראות לו. ולמה בעצם אני קובעת לעצמי "עצמי" אחת? אחת
כזאת קיבוצניקית מזוייפת, סושניקית מזוייפת, מאופרת מזוייפת,
אמביציוזית מזוייפת. פשוט מזוייפת.

מאוהבת. מאוהבת מזוייפת? העיגול הגרפולוגי שלי קבע שיש זיוף.
הלב טוען שאין. אבל מה הלב יודע? להעסיק את עצמך בקטנות
שגדולות עליך בכמה מידות. להשחיל את עצמך לנישות מוחצנות כשאת
כל כולך מופנמת ורועדת מפחדים שרק בן אנוש יודע. להבטיח ולמצוא
שאת בעצם לא ממש יודעת איך לקיים. סושי. מעוצב ונקי. כמו
היפנים. לא דוברת יפנית. מצד שני, גם קיבוצניקית לא...