אני לא רוצה להיכנס לזה, זה מפחיד אותי.
זה מפחיד אותי לא פחות משזה מפחיד אותך. אולי אפילו יותר. הרבה
יותר.
הוא תקוע שם עמוק, אפילו שהוא סובל מקלסטרופוביה, אני לא
מצליחה לשחרר אותו משם, הוא מתקיים בעצמו בלבד. נאחז במה שרק
ניתן.

לרגע אני מצליחה לנשום, להתקיים, אבל מה יהיה עלי ברגע הבא?
אין לי זכות קיום. אני יודעת, ואם יש, אני מעדיפה לוותר עליה
למענך.

אף פעם לא שמעתי על מרובע אהבה, שמעתי רק על משולשים, הרי אם
זה מרובע זה מספר זוגי של צלעות ומכאן שאפשר להסתדר. או שאני
טועה? סביר להניח שאני טועה, 3 יח"ל במתמטיקה!
אני תמיד טועה. אני טועה בכך שאני לא מאפשרת לעצמי את החופש
אליו אני כל כך כמהה, רוצה ויכולה. אני פשוט לא יכולה עכשיו,
לא יכולה בשבילך. אני רוצה.

אני רוצה שנלך בצידי הכביש ביום חורפי, נלך בלי מטריה.
בעצם, נלך בשדה בוצי, מלא שלוליות ובלי מטריה. אולי אפילו בלי
כלום, פשוט עירומים.
אני רוצה לדעת אותך, לדעת את הכל.
אני רוצה להכיר כל נקודת חן וכל צלקת על גופך החם, המתקתק.
אני רוצה להרגיש את שפתיך ושינייך על חזי. רוצה ללטף את שלך
ולאהוב.
אני לא רוצה להיכנס לזה, זה מפחיד אותי.
אני רוצה לחלוק איתך את גופי, לשתף אותך בפגמים שבו ולקוות
שבעינייך גם אלו יפים.
אני יודעת, אין לי זכות קיום. הקיום שלי שטוח. כמוני - חסרת
עומק.
אני כן רוצה להיכנס לזה, אני פשוט לא רוצה לפחד.