[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוני אדום
/
הדקלים שבסוף החורשה

דני גר רחוב וחצי ממני, בכיוון של התיכון.  היה מבוגר ממני
בשנתיים.  למרות זאת הוא היה החבר הכי קרוב שהיה לי.  לידו
נראו כל חברי בני גילי טיפשים, פחדנים, מכוערים, חסרי בטחון,
וכמובן - חסרי כל סגנון.  סגנון.  זאת המילה שמתארת הכי טוב את
דני, את איך שהיה מדבר, את איך שהיה נוהג.  את איך שהיה מתחיל
עם בחורות.
ליתר דיוק, זאת הייתה המילה הטובה ביותר לתאר אותו.  המילה
הטובה ביותר לתאר אותו עכשיו היא 'מת'.  קברו אותו בבית קברות
של חיל הים, חצר משובצת אבני שיש לבנות וזרועה עצי זית.
בהלוויה שמתי לב פתאום כמה שזה מוזר שקברו אותו בבית קברות
צבאי.  הנחתי משום מה שיקברו אותו אצלנו במושב.  הוא הרי לא
באמת חייל?  הוא ילד, הוא כמוני.  שיחקנו יחד בפרדסים, התזנו
מים אחד על השני מצינורות השקיה, והיינו הולכים לים כל שבוע
בקיץ, עם אבא שלו או אבא שלי.
מה פתאום קוברים אותו בבית קברות של אנשי צבא?  עברתי בין
המצבות, סורק אותן שורה שורה.  ברגע הזה כבר לא היה איכפת לי
אם אמא שלו רואה שאני עצוב.  השמות עברו לפני העיניים שלי -
סתם שמות, חסרי משמעות.  אבל אחרי שתי שורות התחלתי להסתכל על
השנים:  תשי"ב - תשל"א ... תשכ"ד - תשמ"ב ...  תשל"ג - תשנ"ב
בני 19-18 הם היו.  כולם כמעט.  בית קברות צבאי לנוער.

כשהייתי בכיתה י', בימים שלישי רביעי ושישי, שאלו היו הימים
שהוא היה מסיים ללמוד לפני,  הייתי תמיד מאט קצת כשהייתי עובר
בצומת שליד מגדל המים.  הייתי יכול להמשיך ישר, על הכביש
הראשי, ביחד עם החברים שלי מהכיתה, כמובן - אבל הייתה עוד דרך.
היא לא הייתה ממש דרך קיצור, בכל אופן היא לא קיצרה את הדרך
בהרבה, אבל גם לא האריכה אותה יותר מדי.  אף פעם לא הגעתי ממש
למסקנה מה יותר ארוך, אפילו שחשבתי על זה די הרבה (אני קצת
עצלן בקטע של הליכה).
מה שהיה מיוחד בה היה שהיא עברה ישר מול הבית של דני.  בדרך
כלל כשהייתי מגיע לצומת הזאת, בימים שבהם ידעתי שדני בבית,
הייתי נפרד מהחברים שלי ופונה ימינה לתוך החורשה.  הם ידעו שזה
לא בגלל שלשם אני צריך ללכת, אלא שפשוט אני מעדיף לעבור אצל
דני מאשר להמשיך ללכת אתם את כל הרחוב, אבל לא היה איכפת לי,
ואני חושב שגם להם לא.  לא מאוד.
בסוף החורשה גדלו שני עצי דקל גבוהים, אחד בצד ימין ואחד בצד
שמאל.  אומנם אחד מהם היה טיפה יותר קדימה מהשני, אבל הוא גם
היה יותר גבוה, ולכן כשהייתי מסתכל מעבר לחורשה מהצומת הם תמיד
נראו כמו שער ענק, רק בשבילי, שכן אף אחד אחר לא היה הולך
משם.
כשהייתי נכנס לבקר את דני הוא תמיד היה רואה טלוויזיה, או משחק
במחשב, או בונה איזה משהו מוזר מכפיסי עץ.  ישר הוא היה הולך
להכין לעצמו משהו לשתות, לא בגלל שהיה צמא, אלא מכיוון שידע
שאני צמא, וככה יכל להציע לי לשתות בלי שארגיש שאני מטריח
אותו.  תמיד, אבל תמיד - אני זוכר - דני היה שותה כוס אחת אבל
אני הייתי שותה שתיים.  תמיד.

בתחילת כיתה יא' היינו, אני והחברים שלי, הולכים הרבה דרך
הפרדסים בגלל החום של הקיץ והצל שהיה שם, ובפעמיים-שלוש
הראשונות שעברנו דרך הצומת שליד מגדל המים היינו שרויים בשיחה
או בוויכוח כלשהו, וכך קרה שהפעם הראשונה שעברתי שם וראיתי את
הדקלים שבסוף החורשה, מבצבצים מעל הצמרות הצפופות, הייתה רק
אחרי סוכות, חודש אחרי ההלוויה של דני.
כשהבטתי לכיוונם האטתי מעט את הלכתי, מתוך הרגל, ולרגע קט - קל
שבקלים, אך עדיין ארוך מדי - שקלתי אם ללכת לבקר את דני.  רק
כשתהיתי אם היום הוא אחד הימים שבהם דני מגיע הביתה לפני,
נזכרתי בכאב.  תוך שבריר שניה עלה גוש בגרוני, והרגשתי כי עוד
רגע יבואו הדמעות.  לא נפרדתי מאיש,  וודאי לו הייתי רוצה לא
הייתי יכול, ופניתי ימינה, לתוך החורשה.
חברי היו כמובן משתדלים לנחם אותי, אבל זה קטע קצת בעייתי
אצלי.  העובדה שאנשים מנסים לנחם אותי רק מרגיזה אותי יותר,
וגורמת לי לרחם על עצמי.  ואז הבכי לא מפסיק - הוא מתגבר
ומתחזק וגורם לי לכעוס ולרחם על עצמי עוד יותר.  זה אולי בדיוק
מה שרציתי לעשות, לבכות ולבכות עד שיתייבשו העיניים - אבל
רציתי לבכות רק איתו, רק עם דני - בלי החברים הטיפשים והפחדנים
שלי.  אז ישבתי בין שני הדקלים שבסוף החורשה ובכיתי.  רק עם
דני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
הקודם:
בגוף האדם אכן
יש מוח


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/6/01 7:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוני אדום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה