היא עומדת שם בחשכה...
מתחת למנורת הלילה בקצה הרחוב, עושה סיבובים סביב עצמה. ואז
כשכבר יש לה סחרחורת היא נעצרת ומתיישבת על אבן שנמצאת שם כבר
שנים.
וכמו תקליט שבור שחוזר על עצמו עוד הפעם ועוד הפעם היא נרדמת.
היא עושה את זה כל לילה, וכמוה, כמו תקליט שבור גם אתה- מסתכל
עליה מחלונך עד שהיא נרדמת ואחריה גם אתה.

לקרן אור ראשונה שחודרת דרך חלונך אתה מתעורר, וכמו תקליט שבור
אתה מביט בשעונך ומבין שהשעה 5 וחצי בבוקר, ומביט החוצה ורואה
שאותה אחת נעלמה.
אתה נכנס למקלחת ועושה מקלחת ארוכה- מוריד מעצמך את כל מה שעבר
עליך ביום הקודם.
והפעם אתה מגיע להחלטה. אחרי 3 שנים שלמות, 1095 לילות שלמים
שאתה מביט בה ומתאהב בה לאט לאט, אפילו שאתה לא יודע מה שמה או
מאין באה... אתה מחליט לגשת עליה, היום בלילה, וללמוד ממנה
הכל- ללמוד עליה הכל.

השעות חולפות, והשעה 11 מופיעה אצלך בשעון.
אתה נזכר בפעם הראשונה שראית אותה-
התעוררת באמצע הלילה כי היה לך קר ורצית לסגור את החלון, ואז
היא תפסה את מבטך-
כל כך יפה היא הייתה, שערה השחור גלש מתחת לכפיה, והיא הסתובבה
סביב עצמה.
ובקור הנורא הזה היא הייתה לבושה רק בגופיה דקה פרחונית וחצאית
שהתנופפה ברוח בצבע לבן.
ואתה נזכר שמאז ומתמיד רצית לדעת איך היו נראות עיניה, תמיד
היית מנחש- כחול, חום, שחור, ריסים ארוכים, קצרים, עיניים
קטנות, גדולות... לא ידעת ואתה כל כך רצית לדעת, ואתה עדיין
רוצה.
ואיך הרגשת כל כך קרוב אליה, כאילו אתה יודע ואתה מרגיש את מה
שהיא מרגישה, את מה שעובר עליה, והרגשת מוזר.  כמו שעכשיו אתה
מרגיש- מוזר.

אתה מתעורר מחלומך, אפילו שלא ממש רצית, ומביט  החוצה.
היא עדיין לא שם.
השעה מראה כבר 12 וחצי בלילה...
בשעה כזאת היא כבר אמורה להיות מתחת לחלונך מסתובבת.
אך היום היא לא שם...
אתה מחליט לחכות, אולי היא מאחרת...

השעה כבר 3 והיא לא הגיעה עדיין..
אתה חסר אונים...
מה תעשה הלאה?
בחוסר כוחות אתה עולה למיטה ומחליט לישון.
מחר כבר תראה אותה. מחר אתה תכיר אותה. מחר אתה תגיד לה את מה
שאתה מרגיש כבר ב3 השנים האחרונות. מחר תגיד לה שאתה אוהב
אותה!

הגיע יום המחרת.
המצב רוח שלך ממש ירוד...
אתה מרגיש שאיכשהו פספסת... שמשהו קרה ואתה לא יודע מה.
אתה מסתובב עם ההרגשה הזאת כל היום כבר... אבל מה כבר יכול
לקרות?

בדרכך הביתה אתה קונה עיתון ומעיין בו.
מישהו נפצע בתאונת אופנוע, שר הביטחון גנב כספים... שום דבר לא
מעניין.
חוץ מכתבה אחת קטנה בעמ' האחרון שתופסת את תשובת לבך:
"נערה מתל אביב כבת 19 שמה קץ לחייה אתמול כאשר קפצה ממרפסת
בניין הבימה.
שם הנערה לא ידוע כל מי שיודע על נערה זו מתבקש להודיע למשטרת
ת"א".
בצד התמונה הייתה תמונתה של הנערה.

אתה מפיל את העיתון ורץ מהר ככך שאתה יכול לביתך.
אתה נועל את הדלת מפעיל את המוסיקה ומתחיל לשקוע...
לא.
זה לא יכול לקרות, זה לא יכול לקרות ל-ך!

הגיע הלילה. לא שתית לא אכלת, אפילו לא הלכת לשירותים. כלום.
השעה כבר 1 בלילה ואתה יושב שם בפינת החדר ובוכה. בוכה כל כך
חזק ואתה בטוח שהחדר עוד מעט יטבע בבכי שלך. פתטי! כמה אפשר
לבכות על נערה שבחיים לא הכרת? שאתה אפילו לא יודע מה שמה.
אתה עומד ובלי רצון כלשהו מתקדם אל החלון- לראות בפעם האחרונה
את מנורת הרחוב שמתחת הייתה מסתובבת סביב עצמה הנערה שבה
התאהבת.
אתה מסית את הווילון ומסתכל מטה.
ומוזר- היא שם, מסתובבת כמו תמיד כמו תקליט שבור.
אך הפעם אין לה סחרחורת, והיא ממשיכה להסתובב עוד ועוד ועוד.
ואז כשכבר נדמה לך שהיא באמת שם היא נעלמת.
ואתה מבין שהיא לא באמת שם.
ושהיא אף פעם לא הייתה שם.
רק גופה היפה והרזה היה שם.
ועכשיו רק נשמתה שם- מסתובבת סביב העמוד ונעלמת לאט לאט.
ועכשיו אתה מבין שאני צדקתי כל הדרך- היא כלום, והיא אף פעם
לא הייתה משהו!
התאהבת בנערה שלא הכרת, התאהבת בפנטזיה, זה אפילו לא מציאות.
בוא ואני יגיד לך מהי המציאות:
המציאות היא שהתאהבת בנערה שלא קיימת- אפילו אין לה טביעות
אצבעות בשביל שמשטרה תדע מי היא, נפלת שבי לבחורה שלא קיימת
ועכשיו אתה תסבול באותו השבי שלתוכו נפלת כי אותה בחיים לא
תוכל לשכוח, היא זאת שגרמה לך לחשוב שהיא קיימת ושהיא שם כשהיא
באמת לא הייתה, ואז כשרצית לבוא ולהיות חלק ממנה היא נעלמה.
לא, היא לא התאבדה, ברגע זה היא הולכת לכיוון נער אחר, לשגע
אותו שייפול גם הוא לשבי שלה כמו שהיא כמו תקליט שבור נפלה
לשבי של אותו אחד שאותה עזב.