אני פרספונה
אמי היא דמטר-
אלת התבואה והעונות.
לפרקים חמה היא
לפרקים היא קרח
כנראה כי אנחנו שונות.

בתוכי הטמנת
בתכסיס מחוכם
גרעין של רימון- יחידי
בעל כורחי
ביגון שאולה-
שאולה יוריד אותי.

וישרור החורף
כי אתה הוא האדס
אף כי אינך אהובי
ואמות כל פעם
כשאחיה את חייך-
כשאחיה את חייו של אבי.



והסיפור הוא זה- פרספונה הייתה ביתה של דמטר והאדס רצה בה.  
אם כדי להרגיז את דמטר-יריבתו או אם כדי לחפש לו אושר משלו שם
בשאול- הוא ביקש לקחת את פרספונה לאישה ולהוריד אותה עמו
לשאול.  דמטר, שהייתה קשוחה אך אהבה את ביתה מאוד- לא הסכימה.
האדס הערמומי ביקש אז רק פגישה אחת עם אהובתו, בה נתן לה לאכול
גרעין רימון.  גרעין זה היה מכושף וזרע בפרספונה געגועים עזים
ובלתי נשלטים להאדס.  על-כן, אף שחזרה אל פני האדמה, לא יכלה
לחיות בלעדיו זמן רב מדי ומדי שנה בשנה, הייתה יורדת אל השאול
למספר חודשים- במעין מוות זמני.  אז, בשל היות הטבע נשלט בידי
דמטר, היה הוא מת יחד איתה- העלים היו נושרים, מזג האוויר היה
מתקרר, עננים אפורים היו מכסים את השמיים- חורף.  וכשהייתה
חוזרת- אביב- הכל היה פורח וחי מחדש.  
מעגל של עונות, שנה אחר שנה
בלי אפשרות להפסיק...