יום שישי האחרון לפני ל"ג בעומר, הירח עלה על השמים והכוכבים
נצנצו במלוא זוהרם בכל רחבי השמים. איתי ישב דומע בחורשה שליד
ביתו של פלג, "מה כבר לא עשיתי?", אמר לעצמו עשרות פעמים.
"איתי?", שאל פלג , "מה אתה רוצה? מה?", צרח איתי. הוא כעס.
"תירגע, אין לי שום דבר נגדך...באמת, אני רק רוצה לעזור!",
התיישב לידו פלג, "איך תעזור? איך?". "תראה...אולי אהבת אותה
ואולי לא..", החל לומר פלג, "מאוד אהבתי אותה, אני עדין אוהב!
תאמין לי!", "טוב, אז אתה אוהב אבל היא זרקה אותך, אתה מעדיף
לשבת כאן ולבכות?", "כן! עדיף!, אולי אני אתאבד גם...לך מכאן
וזה!". פלג נעמד והוציא סיגריה, הוא הדליק אותה ועישן.
"שוב התחלת?", קיטר איתי, "תן לעשן קצת! אוקי? גם אני כועס
עכשיו", "כן, בטח...תמות!
מה אכפת לי?".
"אולי תפסיק עם הסמים האלו?", אמרה אדוה אשר הגיחה מאחור, היא
הייתה מוטרדת, או לפחות ככה נראתה. "אני רוצה לדבר עם איתי אם
לא אכפת לך...", "אממ, בסדר...נו...", אמר והלך וישב עם
הסיגריה על הגבעה הקרובה בעודו מזמזם שירים.
"עוד לפגוע בי אולי?", אמר איתי וניגב את דמעותיו, "אולי
תפסיק? למה אתה כזה?",
"אני כזה? אולי את כזאת? למה להיפרד? מה רע?", "לא נפרדים!
לא!", אמרה אדוה והסיטה את השיער מעיניו של איתי. "מה זה לא
נפרדים?", לחש איתי. "סך הכל אני רוצה הפסקה..", אמרה אדוה
וניסתה לחבק את איתי, "אל תגיעי בי! די!", אמר איתי והסיט את
ידיה של אדוה מכתפיו.
"לכי מכאן! לכי וזהו!", צרח איתי, "מה אתה רוצה? מה?", צרחה,
"לכי וזהו!, לכי!!!", אדוה נישקה את איתי בלחיו, "אולי פעם
אחרונה", אמרה וברחה חזרה למסיבה בבית הפרטי שבכניסה לחורשה.
פלג קיפץ חזרה מהגבעה וסימן משהו למישהו מהחצר של הבית, הוא
חייך והגיע לאיתי.
"נו...אמרתי לך...תתגבר!", "אממ...לא יכול, פשוט לא יכול!",
ניסה איתי להירגע, "אין לא יכול! יש לא רוצה!, תראה מה אתה
עושה כאן..", "מה אני כבר עושה? חי, נפגע, חושב איך להתאבד?",
"אתה יושב פה כמו מטומטם על הדשא וחושב שמישהו יבוא ויעזור
לך...כאילו שהיא תחזור או יהיה משהו יותר טוב!, אין סיכוי,
תמשיך לחיות וזהו!", "אויש, תפסיק כבר עם החרא הזה, אני צריך
זמן וזהו!", "אתה יודע שהחיים קצרים...יש פה מישהי במסיבה
שאני יכול להכיר לך אם אתה רוצה...",
"לא! אני רק רוצה להיות לבד, רק לעלות שם למעלה לשמים ולשבת,
להסתכל על אדוה ולצחוק, להראות לה כמה טוב לי ורע לה-אני פשוט
לא יכול", "אתה אומר שלא טוב לך?", ניסה פלג להבין את המצב.
"אה.", אמר איתי נחרצות. "אל תדאג....אני יכול לעזור לך..",
פלג הביא לאיתי כדור ירקרק אשר נגיעה בו כבר האיטה את פעימות
ליבו. פלג קרץ לו. "זה טוב", לחש, "זה..?",
"אממ...כן, זה מגניב, ממש משגע!, אבל תזהר עם זה". "אהה...אני
לא רוצה", "קח!", "לא..",
"שמור את זה לפחות אצלך...לפחות", "טוב, בסדר....בוא נחזור
הביתה..". פלג ואיתי הלכו בין גבשושיות החול אל תוך הבית, עברו
דרך אדוה וחברותיה ועברו ישר למטבח, שם חבריהם שיחקו משחק
קלפים כלשהו.
איתי ישב בחדרו, מנורה קטנה האירה באור חלש את המיטה ואזור
הקיר המערבי.
הוא נעמד והתקרב לארון שלו, מתוך מחבוא כלשהו הוציא כדור ירקרק
קטן אשר נקרא 'אלאסדי'. "אולי זה יעזור...אולי..", אמר לעצמו.
הוא נזכר בזה שאימו אמרה לו בכל 16 שנות חייו עשרות פעמים שלא
להסתבך בסמים או אלכוהול, "טוב מילא.", החליט.
איתי נעל את הדלת ראשית ואז התיישב על המיטה, "על החיים ועל
המוות", אמר ובלע את הכדור ונשכב לאחור, עיניו היו עצומות אך
הוא לא נרדם, הוא ראה משולשים ועיגולים בכל מיני צבעים, אך
פתאום הכל היה לבן, לבן בוהק.
עננים, הוא ראה רק עננים, העננים היו לבנים ומכל צדדיהם היו
שמים כחולים ורכים כמשי.
איתי עופף באוויר, נראה ככוח הכבידה לא חל עליו אבל הוא ידע מה
שהוא עושה, פשוט התעופף באוויר, נראה כי ידע את תורת ההתעופפות
כבר מגיל צעיר. הוא חייך. "אני ממש עף", אמר איתי לעצמו
והמשיך לדאות בין שמים וארץ בסגנונות תעופה שונים ומשונים.
פתאום הוא נפל והתיישב על ענן, הוא היה יפה כיריעת בד משמלת
כלה ורך ככותנה, איתי התיישב והסתכל למטה. הוא ראה שם את הארץ
שלו, את העיר שלו, את האזור המחייה שלו, את אהובתו. היא עמדה
שם כמחכה למישהו, הוא ראה שם אותו, הוא הלך וחיבק אותה והם
הלכו מחובקים לעבר הרקיע ולשמש הבוערת ששוקעת. "שמח אה?", אמר
קול. "מי אתה?, אני מת?", אמר איתי, ברוגע להפתעתו. "אתה לא
מת, אתה סתם כאן. איתי",. "אתה כה שמח שחיבקת אותה, שהיא אוהבת
אותך שנית אה?", "כן, אני כן, איך אתה יודע מי אני?, מי אתה?",
החל איתי להילחץ מהמצב, "אני יודע, פשוט יודע, בעצם אתה אמרת
לי.", "אני לא מכיר אותך...מי אתה?!", אמר איתי בחרדה, "אני
אתה, בעצם, חלק ממך. תבין...אני אתה, אבל ההגיוני יותר, לא
הדכאוני", "יש לי הגיון? מצחיק אה..", צחקק איתי אך ומיד חזר
למצבו הרגיל. "מה אתה רוצה ממני בכלל אז?", "אני לא רוצה כלום,
אתה באת לכאן, לא אני!", אמר הקול, "ואם אני באתי? מה אתה יכול
כבר לעזור לי בחיים, מר. הגיון?", אמר בזלזול. "אממ..אני יכול
רק להגיד לך שתחזור לעצמך, ותהיה כאן, יהיה טוב!", "גם אדוה?",
שאל איתי, "אתה תחליט". איתי נפל מהענן, כאילו שפתאום מישהו
הפעיל בכוונה את כוח המשיכה והוא נפל במהירות לאדמה, הוא נחבט
בקיר.
איתי התעורר לאחר מספר שעות, ראשו כאב כאבי תופת אך הוא היה
שמח, הוא לא ממש יכל להבדיל אם זה היה חלום או מציאות אך זכר
וידע מה לעשות להבא.
הוא הלך די עקום אבל ידע מה הוא עשה והגיע לבסוף לקומזיץ, כולם
ישבו שם, ניגנו דיברו וכייפו. איתי היה במצב רוח מרומם ביותר.
"אהלן!", אמר איתי למי שהיה באזור, הם החזירו תגובות שונות,
רובן חיוביות. "מה שלומך?", אמר איתי לאדוה והתיישב מולה.
"א...אני בסדר", גמגמה, "יופי! אני שמח שכך!", הוא התרומם והלך
לכוון פלג שדיבר בצד עם מישהי. "אני צריך אותך שניה..", אמר
איתי לפלג וחטף אותו מהבחורה שעמה דיבר. "מה קרה? אתה נראה
מוזר...אתה יודע?",
"כן, בטח, לקחתי את זה..", אמר איתי וחייך, "אוו...איך זה?",
התעניין פלג שבעצם לעולם לא לקח אותו, "נהדר, כן!", אמר איתי.
דממה שררה באזור..
"תן לי עוד!", פקד איתי.
"אני לא יכול, נו באמת, זה מסוכן!- פרשתי..", תירץ פלג.
"שקרן!! תן לי את זה!!", איתי צרח, "אין לי! תירגע!", "לא! לא!
אני רוצה את הדבר הזה!",
"בסדר, אבל רק אחד, האחרון שלי ושלך", "טוב טוב!! קדימה!".
איתי הלך לשבת ליד הצוק במכתש אזור הבניה הקרוב, הוא ישב על
סלע ולקח את הכדור.
הוא הסתכל לשמים, חיכה שיעופף, אבל דבר לא קרה.
הוא ניסה לקפוץ, אבל דבר לא קרה.
כולם הסתכלו עליו, לא ידעו מה עובר עליו, בטח חלק חשבו שלקח
משהו אבל לא העלו את זה על דעתם ברצינות.
"חייב...להגיע...למעלה!", הוא אמר לעצמו והמשיך לנסות לטפס
כנגד השמים לכיוון הירח, הכוכבים והעננים אשר זרמו בשמים כעדר
כבשים באחו. "אדוה!!!", צרח והיא הסתכלה, הוא נפל על הרצפה
והחל מזדחל לאורך ולרוחב האדמה הלחה. "מה קרה לך איתי?!?",
שאלה אדוה. "כלום, אני נהדר!!", אמר בועט בחול בפראות. "תספיק
עם זה כבר!! דבר איתי!". "רוצה לדבר? איך? את לא רוצה אותי!",
צרח ונעמד מולה. "איתי! תירגע, בוא נשב ונדבר! אל תתנהג מוזר",
אמרה והחזיקה את ידו. איתי החזיק לה את היד וכיווץ והחזיק חזק
יותר את שאדוה הרגישה כי עצמותיה כמעט ונמעכות. "אתה מכאיב
לי!! תפסיק!", ניסתה להשתחרר מאחיזתו של איתי. "את היחידה
שמכאיבה לי! הכאבת אותי! חשבתי שאני אוכל לאהוב אותך, אבל לא
יותר", "איתי! צא מזה! מה קרה?", "כלום!! אני רוצה לעוף, להיות
שם, אתך לבד, שנמשיך בחיים!", "איתי, לא! אנחנו לא נחזור ובטח
שלא נעוף!". "מצד שני אני בכלל עפה מכאן! אתה מפחיד.", "אני
לא!", איתי משך את ידה וקירב אותה לצוק, "הוא אמר לי שיהיה
עכשיו יותר טוב", אמר וקפץ איתה כ20 מטר מטה.
איתי עופף שוב, בין העננים והפעם היה לילה, הכל חשוך ורק ראה
כוכב קטן אשר האיר לו את הדרך אל המקום שבכלל לא ידע מה הוא,
אבל לבסוף הגיע. הוא ישב על ענן ושוב נשמע הקול, "חזרת,
לבסוף". "אתה, ההגיון, שיקרת לי!", אמר איתי בכעס רב. "לא
שיקרתי, הרי אני זה אתה, ההגיון, שיקרת לעצמך!", "לא נכון,
אתה אשם בהכל! תראה מה קרה!", צרח "תראה אתה בעצמך, שם למטה".
איתי הסתכל מטה ושם ראה את אדוה שוכבת, ללא רוח חיים, שוכבת
ללא תזוזה, העשבים השוטים שמתחת לצוק. איתי ראה שלידה הוא
שוכב, נושם, הוא היה שמח כי ראה שהוא חי, אך עצוב כי אדוה מתה,
אהובתו הראשונה, אולי האחרונה. "אני רוצה לחזור, עכשיו! אני
רוצה עוד מהטוב שהיה לי פעם, למה עשית את זה?" "לא תוכל לקבלו,
איתי", אמר ההגיון. "למה לא? תחזיר אותי עכשיו!" "לא תוכל,
תסתכל מטה...", "מה יש שם?", "תסתכל..!". איתי ראה אותו, נושם
שוכב ליד אדוה, שמתה, כל-כך יפה, אך כל-כך חלשה ללא רוח חיים
ונזכר בה, בצחוק שלה, באהבה שלה, בהגיון שלה. איתי נפל מהענן
והתאחד עם השוכב על הרצפה, הוא שכב שם ונשם, פשוט נשם ונשם,
התעופף לשמים הכחולים שחייכו אליו והכל לפתע החשיך, אף כוכב לא
נצנץ ואיש לא התעופף, לא עוד.
|