[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אש אל
/
התנוחה של עמית

עמית שכב במיטתו, הסיגריה החצי כבוייה שלו התנדנדה בין שפתיו
בעוד הוא ממלמל כמה מילים מתוך השירangel of deat  
של סלייר.
פניו בהו בתקרה מלאת הפוסטרים שהיתה לו בחדר.
נדמה היה כאילו כל הדמויות שהביאו כל כך הרבה השפעה לחיו בוהות
בו במין חיוך מלגלג כזה, כאילו הם אומרות.. "אתה באמת חושב
שאתה ראוי לנו?"
הנרות בחדר שלו רק נתנו לצלליות שריקדו לו על הקירות מבט גדול
יותר ומפחיד יותר
ומחשבות  החלו לרוץ לו בראש. כבר משהו כמו 8 שעות הוא יושב
באותה תנוחה מוזיז רק את הידיים כדי להצית עוד ועוד סיגריות.
הם לא היו מחשבות הכי מעניינות או חשובות שיש, סתם מחשבות.
אך פתאום איכשהו הגיעה כמו מהשמיים מן מחשבה מטורפת כזו, "אולי
אני באמת לוזר?!"
עמית הסתכל במראה שלו בחדר, הוא תמיד שנא מראות אבל מעולם לא
היה יכול להבין למה.
הוא בחן את עצמו בפרטי פרטים (לא לא עד כדי כך!), סה"כ בחור
ממוצע.
בהחלט אבל לא מישהו שהיית מעיף בו מבט יותר מפעם אחת, אבל
בהחלט לא מישהו שתצחק עליו בכל פעם שתראה אותו (אם תתרכז מספיק
טוב אז ברור שכן
אבל בד"כ רוב הסיכויים שתצא חלק מכל העסק).
הוא התחיל ללכת בוחן כל פרט ופרט בגופו בכל מצב הוא הרים
דברים, הוריד אותם, חייך קרץ רץ הסתובב מהר מהר רק כדי לראות
איך
שאר העולם רואה אותו, הוא ממש לא אהב את מה שהוא ראה.
כל מה שהוא יכל לראות במראה שלו זה רק יצור כזה מוזר לא טוב לא
רע אבל בהחלט לא משהו שהוא אהב, שום דבר שגרם לו לכבד או לאהוב
אותו לא הופיע שם.
הבדיקה השיגרתית הזו הפכה להיות מין טקס קבוע כזה בחייו, פעם
ביום הוא היה מתייצב מול קיר הכאב (המראה שלו) והיה מכריח את
עצמו
להתבונן בעצמו מינימום שעה.
בתוך כמה ימים הוא כבר הספיק לבחון
את כל האספקטים של עצמו הוא כבר הספיק לבחון איך הוא  אוכל
גלידה, שותה כוס מיים,מרים ספרים,מחליף דיסק במערכת, מצית
סיגריה כותב
ואפילו! (אל תשאלו איך זה היה סוד מקצועי.) י-ש-ן.
את אף אחד מהם עמית לא אהב.
אף אחד מאותם הדברים לא נתנו לו תחושה של "היי, זה נראה ממש
טוב!, אני ממש אוהב את זה בי, וואו!"
לאט לאט טיפות של זעם חילחלו לתוך מוחו, הוא הרגיש את הטרוף
עובר לו בכל ווריד ווריד, איך הגבה שלו מתחילה לרטוט כמו שקורה
לו תמיד כשהוא עצבני
(במיוחד כשהוא נכנס למעגל פוגו!)
באותו הרגע שלא היה יכול לחשוב על שום דבר יותר לבחון את עצמו
בהם היתייאש לגמרי.
הוא צעק צעקה עצבנית לכיוון השמיים, שום דבר ספציפי אפילו, את
המילה המתאימה והמושלמת אפילו הוא לא היה יכול למצוא!
הברכיים של עמית התחילו לרעוד יותר ויותר עד שהוא הרגיש איך כל
העולם שלו מתמוטט מול עיניו, איך המשקל הכבד של הצער נופל לו
על הכתפיים, וייחד איתו איך הוא נופל
אל הריצפה הקרה שלו.
הוא ישב ובכה כמה דקות שלמות מכסה את פניו כמו ילד קטן בכיתה ב
שלא רוצה שחברים שלו
יראו אותו בוכה. אבל אז הוא נזכר שהוא במילא לבד  אז הוא
הוריד את הידיים מפניו.
שוב  יכל עמית לראות  את עצמו במראה וגם את המצב הזה ממממש
שנא בעצמו, לכן מייד הפסיק לבכות.
עמית הרים את אחד הספרים אשר היו על הריצפה וזרק אותו בכוח על
המראה הענקית, קול פיצוץ נשמע בחדר ושברירי מראה קטנים היו
מפוזרים על הריצפה.
עמית החל לגחח לעצמו, לא בגלל שהיה שמח אלא בגלל האירוניה
המצחיקה, שיברי המראה נראו בדיוק כמו כוכבים נופלים מתרסקים על
האדמה וזה הזכיר לו את החיים שלו.
הוא ישב על הריצפה עוד מספר דקות לא יודע מה לעשות עם עצמו
כבר, התקווה אבדה לו כבר מזמן והוא לא ראה את השבריר הקטן של
האור בקצה המנהרה.
לבסוף הוא קיבל מן הארה!  הכל היה כל כך ברור! עיניו נדדו אל
הקיר
בחדרו הוא התקרב לשם במהירות לא שם לב לחתיכות המראה השבורה
אשר
חותכות את רגליו ומשירות טיפות דם קטנות בכל חדרו והרים את
הסכין החדה אשר מאז ומתמיד היתה תלויה אצלו על הקיר, מן סכין
ציידים יפה מאפריקה שדוד שלו
הביא לו כשהוא ביקר שם בסאפרי.
עמית הרים את הסכין ובתנופה מהירה ביותר חתך את הוורידים!.
הדם שלו החל לנזול בכמויות אדירות מפרקי ידיו כמו מפלים קטנים,
הוא הסתכל עליהם כאילו אין דבר יותר יפה מזה.
לקח לו כמה דקות כדי להתפגר הדם  כבר מילא את הריצפה  הקרה של
חדרו ועמית שקע במין אופורייה מתוקה כזו, כזו שאפשר להרגיש אך
ורק לפני שאתה מת.
הוא החל לראות את עצמו מרחף כלפי מעלה עוזב את גופו הגישמי
מאחוריו, אושר עילאי מילא אותו.
ואז הוא הביט בעצמו שוכב שם למטה עם חיוך מטופש כזה על הפנים
שלו מין שמחה מלאה!
ואז הוא גילה את זה!, סוף סוף הוא גילה את המצב שלו, את התנוחה
,את האווירה, הפוזה, את מה שלא תרצו לקרוא לזה, הוא מצא את
זה!
שוב אור לבן הציף אותו הוא הרגיש מאוד מוזר כאילו הוא הופך
להיות כבד יותר ויותר כאילו מישהו פיצץ את הבלון שגרם לו להיות
קל יותר מהאוויר, אבל הוא לא נפל
בצניחה מפחידה כזו למטה, יותר מין צניחה שקטה ואיטית, כיפית
אפילו.
הכל מסביבו היה שחור, שקט עטף אותו מרחוק הוא יכל לשמוע צליל
מוזר כזה, הוא התרכז קצת יותר כדי לשמוע אותו יותר טוב.
"ב...ב...ב..." הוא ניסה לרכז את כל כוחו
בלהקשיב לצליל הזה הדבר היחיד שמונע ממנו להיות בריקנות
מוחלטת.
"ביפ... ביפ... ביפ..."
עמית שמע את הקול המסתורי , הוא שמע  את קול  המכונת
החייאה...
מיד הוא הרגיש איך השליטה בגוף שלו חוזרת אליו והחל לפתוח את
עיניו בזיהירות, הכל היה נראה בוהק יותר הרבה יותר צבעוני
פתאום מאיך שהוא זכר את זה.
הוא הסתכל סביבו וגילה שהוא בבית חולים
הוא ניצל!
כשהוא התעורר מן הסתם המשפחה שלו היתה שם ולא חסכו ממנו כל פרט
ופרט על מה שקרה אחרי שהוא עשה את המעשה שעשה (כל זה מלווה
כמובן בקריאות בכי של
"למה, אבל למה?!" הוא ציפה גם ל... "חכה חכה שנגיע הביתה" אבל
כנראה שזה לא עובד במקרים של נסיון התאבדות)
מסתבר שאבא שלו מצא אותו שוכב על הריצפה מלא בדם על הריצפה
בעוד שאמא שלו היתה הרוסה ונכנסה לפאניקה
ואולי אפילו התעלפה הוא לא ממש הקשיב באופן אבסולוטי לסיפור
המרתק על הצלתו. אבא שלו הצליח לעזור מספיק כוח
ולהביא  אותו בהקדם האפשרי לבית החולים ושם אחרי שעות ארוכות
ביותר של מאמץ (והרבה קפאין!)  איכשהו בדרך נס
הצליחו להחזירו לחיים.
הןא הסתכל על פרקי ידיו וחייך חיוך מטופש.
עמית השתחרר משם לאחר כמה ימים, אבל הוא היה משהו אחר אדם
חדש...
הוא אהב את עצמו סוף סוף כי הוא סוף סוף ידע...
הוא ידע שכשהוא ימות הוא יהיה יפהפה! ואם לא זוכרים את איך
שחיתה... לפחות שיזכרו איך שמתת.

סוף







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתה קורא את
הסלוגן של חברה
שלך, אתה קורא
את הסלוגן של
חבר של חברה
שלה, שקרא את
הסלוגן של חברה
שלו, שקראה את
הסלוגן של חבר
שלה .. אולי
לאחד מהם יש
יבלות באצבעות
מרוב כתיבת
סלוגנים

אחד שמנסה
להשתלב


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/01 16:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אש אל

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה