בלילה בלילה, כשכולם הולכים לישון,
אני קמה בשקט ופותחת את החלון.
נושמת את החושך, מביטה בכוכבים,
וחוזרת בלחש על מילות הקסמים:
"פיה טובה, פיה רעה,
אנא עני לי, אני זקוקה לעזרה,
ומי עוד כמוך בעולם הדמיון-
יודע למצוא לבעיה פתרון?"
וכבר אני בוכה וגם קצת צוחקת,
ומתקרבת אליי נקודה מהבהבת,
אני עומדת, מביטה בה, משתאה,
והיא מחייכת אליי:"מה את משתהה?
הרי את קראת לי לעזרה,
וכבר אין לי סבלנות, אמרי-מה קרה?"
"לא האמנתי שיש באמת פיות"
אני מגלה לה מחשבות חוטאות, נסתרות,
אבל אם באת אליי מכל הילדות
אולי תוכלי לתת לי שלש משאלות?"
"אני פיה קטנה, עוד לא מוסמכת בינתיים,
אבל אם לא תגלי, אוכל לתת לך שתיים"
הניחה על צווארי תליון ואמרה:
"זה לא משחק- אני מזהירה!
חשבי טוב טוב על מה שאת מבקשת,
ואמרי זאת בלב תוך שאת התליון את אוחזת"
ולא הספקתי אפילו לתת לה כוס מים-
ומיד נעלמה בשחור השמים.
עצמתי עיניים, נשמתי עמוק,
אחזתי בתליון והשתדלתי לא לצחוק,
וחשבתי טוב טוב מה להגשים
אך בראש הדהדו רק מילות הקסמים.
איך אפשר לבחור מכל הבעיות
רק שתיים שאמורות להיות הכי חשובות ודחופות?
לא סתם הפיה היא טובה ורעה-
כי היא כבר מזמן עזבה,נעלמה,
עברו כבר שעות מאז הלכה לה לישון-
ואני עוד עומדת ואוחזת בתליון.