לילה, חושך מוחלט כבר נפל ברחוב, ואני מנסה להתחמק מטיפות הגשם
שרק הולכות ומתעצמות. ופתאום, רואה אותך מרחוק, ישר מזהה את
עינייך השחורות והגדולות, ישר קולטת אותן מסתכלות עלי בכאב,
כמעט אותו כאב שאני מרגישה.
הפרפרים לא נעלמו, והאהבה? האהבה שלי אלייך רק הולכת ומתחזקת
כמו טיפות הגשם שנוטפות על גופי. במבט מפוחד וחושש אתה מתקרב,
רואה את גופי שטוף בגשם, כפי שאני שטופה באהבתי אלייך. ואתה
מתקרב ומתקרב, והלב רק הולך ודופק חזק יותר, והטיפות? הטיפות
הופכות לגשם שוטף, סערה, ברקים ורעמים. אבל לי לא אכפת, עיני
וליבי מרוכזים רק בך שהולך ומתקרב אלי יותר ויותר, וסערת רגשות
מתרחשת בתוכי. ואתה לידי, עוצר ומסתכל, לא מדבר, רק הלב מדבר
וכך גם עינייך. אותה תחושה עוטפת אותי כמה דקות ארוכות, שבחיים
לא אשכח. אתה  מתקרב, נוגע בעדינות בפני נטופות הגשם, מקרב את
שפתייך הנוגעות בשפתי הרטובות והרכות. באותו הרגע, הכל נשכח,
הדבר היחיד שעניין זה אותה נשיקה מתוקה ומלטפת שנשארה בלבי
כזכרון מתוק בלבד.