מרי היתה בטוחה שיום אחד תצליח לעוף.
גם היו לה כנפיים שקופות ועדינות שלא הראתה לאף אחד, שמרה אותן
בסוד. כל יום היתה חולמת על השמיים הכחולים, על העננים הרכים
והגבוהים, על התכלת הפרושה מעליה ללא סוף.
מרי היתה ילדה חולנית. בכיתה תמיד  הסתכלה החוצה מהחלון במקום
להביט בלוח, כשפנו אליה לא תמיד ידעה במה מדובר ובדרך כלל היתה
מביטה במורה במבט נוגה ותמה כאילו הרגע הקיצה משינה, כאילו
חזרה ממקום אחר.
היו לה, למרי, עיניים גדולות גדולות, כמו שני אגמים צלולים
ועמוקים. ריסיה הארוכים שיוו לעיניה מבט עצוב משהו, מרוחק.
ילדה תמימה כל כך.
מרי לא סיפרה לאיש על הכנפיים שלה, אפילו לא לזהבה המורה שלה
ששוחחה איתה פעמים רבות אחרי השיעור בשל החולמנות שלה.
זהבה הרגישה שמרי ילדה מיוחדת ונתנה לה מידי פעם ספרי שירה
קטנטנים שמרי היתה בולעת במהירות ומתאהבת בכל מילה. זהבה אהבה
את מרי אבל משהו בתוכה אמר לה שמרי עדינה מידי לעולם הזה, משהו
בישר לה רעות.

יום אחד מרי החליטה לגלות את הסוד, לספר לעולם על הכנפיים שלה,
להראות אותן.
היא קראה לכמה מחבריה לכיתה אל מגרש המשחקים, היכן שעמדה
קוביית בטון גבוהה (עם מדרגות), איפה ששיחקו דיגליים בשיעור
התעמלו עם המורה ניסים.
מרי אמרה שיש לה סוד, שהיא רוצה להראות להם משהו שלא הראתה לאף
אחד.
באותו היום בדיוק היתה זהבה המורה תורנית בחצר והיתה אמורה
להשגיח על הילדים.
היא הכינה לעצמה ספל קפה חמים והסתובבה בין הרחבות של בית הספר
במהלך הרחבה הגדולה.
בסיבובה בחצר המשחקים ראתה קבוצת ילדים עומדים ומסתכלים מעלה
אל קוביית הבטון שעמדה בחצר. מעליהם, בידיים פרושות וחיוך
ענקי, עמדה מרי וקפצה מטה.
המורה זהבה רצה בכל כוחה אל קבוצת הילדים בחצר.

שקט עבר בישוב באותו הלילה.
גשם זלעפות ירד.
כמו שתמיד יורד כאשר מת מלאך.