וגרמת לי להפתח אליך.
רצית שאני אספר לך את כל הדברים, שהתכוונתי לשמור בליבי לנצח.
פחדתי לספר לך, פחדתי שתיבהל,
חייכת אלי בחיוך הממיס שלך ואמרת שאתה מרגיש יותר קרוב אלי,
גם אני הרגשתי קרובה אליך, הכי קרובה שאי פעם הרגשתי.
ואחר כך התרחקת ממני.
אתה אמנם לא קשור, אבל השארת אותי תלויה באויר.
הרגשתי שוב לא בסדר, הרגשתי אשמה.
הרגשתי אשמה שנתתי לך להיכנס לעמקי ליבי,
אשמה שפתחתי בפניך את כל הקלפים שלי,
אשמה שנתתי לך לקרא אותי, פשוט אשמה.
אני לא מחפשת אהבה, כי אני לא מאמינה שיש דבר כזה.
רציתי קרבה,רציתי שמישהו יחבק אותי, שאני אתמסטל מהריח שלו
בזרועותיו, נרדמתי בזרועותיך,והרגשתי שלווה ובטוחה. הרגשתי
טוב, הרגשתי הקלה, הרגשתי מאושרת ברגע הזה, בשעה ההיא, ביום
ההוא. ועכשיו אני יושבת ומעשנת סיגריה, בעצב רב, ומצטערת על
הרגע שנתתי לכנות שבי לחדור מבעד למעטפת השיקרית שסגננתי לעצמי
בחיים האלו. אתה תראה אותי, אני אחייך אליך, שוב בחיוך השיקרי
הזה שסגננתי לעצמי ולעולם לא תדע עד כמה נפגעתי. כמה נפגעתי
שנתתי מעצמי וששכחת להחזיר לי כגמולי ולתת מעצמך. אחייך אליך
בחיוך המתוק שלי, העצוב שלי. אהיה קרובה,אך בעצם רחוקה.

לעולם לא תבין, לעולם לא אגלה לך שוב חלקים מליבי.
רציתי קרבה וגם זה כבר מוטל בספק,
רציתי אותך והחלטת להתרחק,
רציתי,
עכשיו אני כבר לא רוצה.