-"יש לך עיינים יפות...מיוחדות כאלו"
-"מה מיוחד בהן? צבע חום"
-"דבש... זה יפה"

-"אני זוכר שאמרתי לך שאת יפה,
אני גם חושב את זה עכשיו.
ולא שיקרתי לך בנוגע לזה לא אז וגם לא עכשיו."

-"כן, העיניים שלך באמת יפות, מיוחדות באמת"

-"היא איכסה... היא מגעילה, אבל את, את פצצה אמיתית, את
כוסית."

-"למה אתה מסתכל עליי כל הזמן?"
-"כי את כוסית"


כל המילים האלו, כל מי שאמר אותן בכלל לא חשב מה זה יעשה לי.
יפה, כוסית, פצצה, עיניים מיוחדות...
כל אלו עושים לי צמרמורת כשאני חושבת עליכם אומרים אותם.

יש כאלו שהיו צריכים דחיפה, יש כאלו שאמרו את זה סתם ללא סיבה,
ויש כאלו שאפילו מה שהם אמרו הוא לא באמת מה שהם חושבים עליי.
אבל לא ביררתי אצל כל אחד מדוע הוא אמר את מה שאמר.

אבל הוא אמר, הוא אמר ועשה לי עם זה את היום, גם אני מיוחדת
במשהו, גם אני יפה, לא רק ההן... שכולם אוהבים.
גם בי יש משהו, גם אני לא נבראתי לחינם- אני גם לא עוד מאותם
יצורים רגילים שתפגוש לך ביום יום, הנה, גם אני מיוחדת.
יש כמה אנשים שעדיין איכשהו מעריכים אותי, זורקים מילה טובה פה
ושם, בשביל לבדוק שאני לא יהיה בחרא של הזבל של התהום העמוקה
של המחשבות שלי.
בשביל לבדוק שגם אני חיה, ואני לא עוד גוף מהלך שלא חושב לא
שומע לא רואה לא כלום, שיש בי עדיין משהו. הם רוצים להחזיק
אותי בחיים.

מוזר לי הקטע הזה, מאד...
רק לפני כמה ימים כתבתי יצירה שמשקפת מעולה כמה רע לי וכמה אני
לבד, והנה עכשיו, אני משחזרת אירועים, אוספת משפטים טובים...
מה קורה כאן?

יש תיאוריה שאומרת שפשוט הייתי כל כך שקועה בדברים הרעים שלא
שמתי לב לטובים, יש תיאוריה אחרת שמספרת כי משום מה אנשים
התחילו לשים לב אליי, שגם לזה יש תאוריה שאומרת שזה בגלל
שהתחילו להיות לי שדיים.

ויש את התאוריה שלי- אנשים מחפשים בי את הרע, ובשביל לא לעשות
רגשות אשם על המצפון, הם זורקים פה ושם מילה טובה, בשביל
להראות כאילו (עדיין נותרה בהם טיפת) אהבה.