אני עסוקה עכשיו.
האופי שלי עסוק.
אין לי כוח להראות את עצמי בפניכם.
אני יכולה ללכת?

כל מה שאתם חושבים, הוא לא נכון...
כל מה שאתם חושבים, הכל נכון.
כל מה שאי פעם חשבתם או אמרתם עליי, הכל נכון.
אני באמת סדיסטית.
אני לא באמת מתכוונת לפגוע, אני לא סדיסטית בכלל...

איך שאני אוהבת שאנשים סובלים...
איך שאני שונאת שאנשים סובלים.

אני כל כך אוהבת את כולכם,
כולכם מגעילים ודוחים,
ואני אוהבת אתכם ככה.

אני לא יכולה לשנוא אתכם.
לפעמים אני פשוט שונאת אתכם.
לפעמים פשוט אין לי כוח לדברים שאתם אומרים, או מבינים
מהמילים.
לפעמים אני פשוט רוצה לברוח.

הכל פשוט.
אז למה אני לא עושה את זה כבר?
לפעמים פשוט צריך לשבת,
להקשיב לקולות של המקום בו אנו נמצאים,
להבין, פשוט...

פשוט זה קל מדי כל זה,
זה כל כך קשה לי עם הקלילות הזאת.
שהכל פשוט ושיש לי חברים.
ושאתם מקבלים אותי
ושאתם לא מקבלים אותי
כמו שאני.

ושאתם רוצים לשנות אותי,
אבל בעצם רוצים שאני אשאר ככה.

לפעמים הדברים הפשוטים כל כך קשים.
אני לא מבינה,
אני לא מכירה את עצמי בכלל.
הפכתי להיות הכלי, הבובה המשחקת שלכם.

הפכתי להיות עצמי,
אני עושה מה שאני רוצה.
אף אחד מכם לא מכיר אותי כמו שאני...
איך אני?