"השעה כבר 22:30 ואני שוב פעם מאחר", אמרתי לעצמי, " מה יהיה
עם האיחורים שלי? אף פעם אני לא אגיע בזמן?".
מסיבת יום ההולדת התחילה לפני שעה, ועוד יש לפניי חצי שעה
נסיעה, "בסוף החבר'ה עוד יפוצצו אותי."
האוטו השמיע שני צפצופים, פתחתי את הדלת ויצאתי בפירפור צורם.
תימרנתי בנחישות בין מסלולים, מכוניות ואנשים, בצורה שאמנם
הייתה מביישת את מייקל שומאכר, אך הייתה נותנת השראה ליוצרי
משחק המחשב "crash ", והרי זה מה שחשוב, כי כיום זה עולם של
היי-טק, ולא של דברים אמיתיים.
נסעתי ב 320 קמ"ש בעיר, כי בסך הכל מיהרתי, ומה שלא עושה חוש
הזמן הלא כל כך מפותח, תסדר המהירות.
חוץ מזה, ככה זה שיש לך למבורגיני דיאבלו חדשה ואדומה, המעמד
פשוט מחייב, וכל ההרס שייגרם לנפש ולרכוש, שלא ייפתר מעצמו,
יסודר על ידי העורך דין.
תוך כדי הנסיעה המטורפת, והחשיבה על פתרונות נוסח הצווארון
הלבן, שמעתי צלצול שהלך והתחזק. ככל שהוא התחזק, כך ה 320
קמ"ש, פתאום הפכו ל 70, הלמבורגיני הפכה להונדה, החדשה ללא כל
כך, ונשארתי עם האדום בלבד.
ככה בהדרגה, יצאתי מה"וירטואל ריאליטי" של המרוצים, וחזרתי
למציאות הלא מדומה.
הצלצול נראה כצלצול השכמה, לכך שפה אין לי שלוש פסילות, ואת
האנשים ברחוב לא תכנן איזה חנון, ממושקף ומחוצ'קן, שבמקום ללכת
לים עם החבר'ה הוא גולש מהכסא, מול המסך. מה שאומר שכדאי
להזהר.
איך שחשבתי על הסיסמא המיתולוגית שעדיף לאבד רגע בחיים מאשר את
החיים ברגע, נוכחתי לדעת, שהצלצול נבע בסך הכל מהטלפון הנייד.
את ההתגלות הרגעית שהייתה לי ביטלתי בשניה, ועניתי לטלפון תוך
כדי התקדמותי אל היעד הנכסף.
על הקו היה חבר, ואיך שעניתי הוא צעק "כבר עשר ארבעים, ושוב
פעם אתה מאחר? מה יהיה עם האיחורים שלך, אף פעם לא תגיע בזמן?,
תאמין לי, צריך לירות בך".
בנימה ידידותית זו, הסתיימה השיחה, ובסופו של דבר, באיחור של
שעה וארבעים וחמש דקות, הגעתי.
זה היה ברור שאם תכננתי להגיע בחצי שעה אז...
כשהגעתי, נכנסתי לחדר, או יותר נכון אולם גדול, כעשרים וחמישה
אורחים ישבו שם בשורה, כשאת רובם לא הכרתי. לאחר סקירה חטופה,
זיהיתי את החבורה. את רובם לא ראיתי כשבועיים שלושה מסיבות
כאלו ואחרות.
אותו יום היה יום מאוד עמוס ולחוץ, לכן עד שהגעתי סוף סוף
לסופו, למקום האחרון שבו אבלה, אסגור ואתחיל יום חדש הייתי ממש
נרגש, הבטן שלי נתמלאה בפרפרים, והלב פעם בחוזקה. ובצדק. כבר
הרבה זמן חיכיתי לזה, והנה זה הגיע.
אוכל. סוף סוף אוכל. הייתי רעב בטירוף, כאילו לא אכלתי שנה.
נופפתי לחבר'ה לשלום, סימנתי "רגע", ועשיתי 180 מעלות לכיוון
שולחן האוכל.
אכלתי מהכל, ולא היה לי איכפת אם זה טעים, מבושל, אכלתי כאילו
זה הדבר האחרון שאני הולך לאכול בחיי.
לאחר ששבעתי, כן, גם זה קרה. לקחתי צלחת נוספת, והעמסתי עליה
כמות דומה למה שאכלתי זה עתה, שיהיה.
הסתובבתי קצת בכבדות, והגעתי אל החבר'ה.
הם היו ישובים בשורה, החלקתי להם כאפות כמו שחקן קבוצת
כדור-סל והתיישבתי,עם הצלחת כמובן, במקומי.
המפגש היה די רגיל ושגרתי כמו תמיד, ובכלל נראה שאנו חיים
בשידורים חוזרים בסדרה שהתכנים שלה קצת משתנים מפעם לפעם אבל
ביסודות היא נשארת זהה.
צחקנו, השלמנו חסכים, בסופו של דבר הם אפילו לא חנקו אותי, לא
שחששתי, זה היה ידוע לי מראש, הרי ראיתי את השידור הקודם.
בדיוק לפי התסריט.
המשכנו לצחוק, לשתות, ואני גם לאכול, נראה היה שהלילה עוד צעיר
והולך להמשך לנצח.
"למה לא, בעצם?" הרהרתי לעצמי, אם נביט על התסריט, הוא נראה די
רגיל ושגרתי, אוכל, שתיה, הנאה, חברה...
צליל חלש שהלך והתחזק נשמע ברקע ופסק מייד.
זה היה הטלפון הנייד של אחד האורחים שמעולם לא ראיתי או דיברתי
איתו.
משהו באוויר השתנה.
משום מקום ובלי הודעה מוקדמת, מגיע שחקן אורח ומודיע:
" 17 ילדים שהלכו לרקוד נהרגו בפיגוע"
הלכנו לישון.
בימים שחלפו מספר ההרוגים בפיגוע בדולפינריום הגיע ל 21 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.