תמיד היו לנו שמרים בבית. וגם תמיד בעטיפה אדומה-זהובה. בכל
פעם שהייתי הולכת למקרר בשביל איזה בננה, הם היו שם, תמיד
באותו מקום.
כשאני חושבת על זה, זה גם אותו מקרר. הוא שם עוד מלפני
שנולדתי. וחוץ מבערך פעם אחת שהיו צריכים להחליף את הגומי של
הדלת, ועוד כמה נורות שנשרפו, הוא נשאר אותו דבר. מקרר לבן ישן
כזה, דלת גדולה למקרר, דלת קטנה מעליו לפריזר.
"מקפיא", התעקש אבא. עברית נכונה זה נורא חשוב בשבילו. טוב, אז
מקפיא.
עד שהייתי בת שמונה, היו באים אנשים לבקש מאבא שמרים. לפעמים
היה להם חיוך על הפנים, אבל בדרך כלל, הם היו נשענים על הקיר,
מדליקים סיגריה, וזזים בעצבנות. הם היו נותנים לאבא צרור של
שטרות, והוא היה שולח אותי למקרר, להביא את השמרים.
בכל פעם שנתתי לאבא את השמרים, הוא היה מוציא כמה מהם.
שמרים הם דיסקיות לבנות עגולות, שמאוד דומות לאקמול של
גדולים.
"תספרי", אבא היה נותן לי צרור של שטרות.
"שלוש מאות חמישים", הייתי סופרת אותם די מהר, יחסית לילדה בת
שמונה.
אחר כך הוא היה נותן את השמרים לאיש שמולו, שהיה עטוף בעננת
עשן.
בכל פעם שאבא קיבל צרור של שטרות, הוא היה מוציא ממנו שטר אחד
של מאה, ונותן לי.
"עם עשר כאלה אפשר לקנות בובה שאומרת אמא", הוא הסביר, "ועם
שבעים, את יכולה לקנות אופניים חדשות".
כשהייתי בת שמונה עברתי לגור עם אמא. זה היה כשאיש עם מעיל
כחול הגיע לבית באוטו עם אורות אדומים וכחולים, ולקח את אבא,
וגם את השמרים. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אף אחד לא בא לבקש כלום מאימא, חוץ משכנה זקנה אחת שרצתה
סוכר.
אמא נתנה לה בשמחה, אבל הזקנה לא נתנה לה כלום בתמורה, חוץ
מחיוך אחד של תודה, וחיוך זה לא מספיק בשביל לקנות אופניים.