אני החלטתי לשים לו זר של חמציצים על הקבר. ושלא תבינו לא
נכון, זה לא בגלל שלא אהבתי אותו, חס וחלילה ,ולא מחוסר כבוד.
זו הייתה המחאה הקטנה שלי. התמורה שלי אליו. איך שהם התייחסו
אליו במשך כל השנים האלו, כבר לא נשארו לו דמעות בשקיות של
העיניים. הוא היה הרוסי הכי טוב והכי עצוב שהכרתי בכל החיים
שלי. תחנת הדלק הזו סחטה ממנו את כל המיץ. בחיים שלי לא ראיתי
בן אדם שעובד בשכר מינימום-פלוס ומשקיע כל כך הרבה. מכונית
אחרי מכונית שואל "כמה ליטר?", או "נטול עופרת??", ולפעמים
מגניב איזה עיתון של יום שישי ללקוח שרצה לעשות לו טוב. אח
שלי, יוני, פעם היה עובד שם, בתחנת דלק הזו שהרוסי עבד בה. היה
בתחנה מנהל שהיה דומה שתי טיפות מים לצביקה פיק, אבל בגרסה
השטנית שלו. אז אני ויוני היינו תמיד צוחקים עליו וקוראים לו
"פיקה צביק". ותמיד כשפיקה היה צועק על הרוסי, אח שלי היה מגן
עליו ולוקח את האשמה. הרוסי אהב את אח שלי כאילו הוא היה הבן
שלו. היה מספר לו על התארים מרוסיה, הקליניקה המכובדת שלו, ועל
הבן שהרגו לו שם. על איך שברגע שהוא בא לכאן, הכל לקחו לו.
"מהפחח אל הפחחת", ככה הוא היה אומר, אבל יוני לא היה מתקן
אותו. רק מחייך חיוך עקום אל הרוסי ומתדלק את המכונית הבאה.
כשאח שלי הפסיק לעבוד בתחנה תמיד היינו עוברים שם במכונית עם
אבא, ובחגים אפילו היינו מביאים לו בקבוק יין. לא משהו יקר
מדי, שהרוסי לא ירגיש שאנחנו מרחמים עליו. ואיך שהיינו עוצרים
את המכונית הוא היה צועק "הייי.....תראו מי פה, יוני ויוני
הקטן", היה מגניב לנו עיתון של שישי לאוטו מבלי לשלם, ושואל
אותי מתי אני מתחיל לעבוד פה. לא היה לי נעים להגיד לו שבטח
כשאני אעבוד שם, הוא כבר ימות או משהו. רק הייתי אומר "יש עוד
זמן" ומחייך חיוך עקום, כמו של יוני.
אף פעם לא היתי מבין איך לרוסי יש מספיק כסף מהעבודה בתחנת
דלק, הוא היה לפחות בן שבעים פלוס ועם כל בעיות הבריאות שלו
כבר ממזמן הייתי מצפה ממנו ללכת. הוא חי משכר מינימום, ואם
מחשיבים את כל התרופות שהוא היה צריך, בכלל לא מבינים מאיפה
הכסף. תמיד היו שמועות שהוא חלק מהמאפיה הרוסית פה באיזור, אבל
יוני תמיד הגן עליו. חוץ מבפעם ההיא שבאו איזה כמה בריונים
מהיישוב שלידינו והרביצו לו מכות רצח, וכתבו "בלאט" על תחנת
הדלק. אז יוני לא היה שם. רק פיקה צביק, שכעס על הרוסי ואמר לו
לנקות את הכל. ואז שוב הרוסי הסתכל על יוני ואמר "אתה רואה
ילד, מהפחח אל הפחחת". ויוני שוב, רק חייך חיוך עקום והמשך
לתדלק.
בסביבות השבועיים אחרי זה, הרוסי מת. יוני כבר לא עבד שם. אמא
שלי הכריחה אותי ללכת להלוויה, למרות שלא ממש רציתי. זו הייתה
ההלוויה הראשונה שלי והכל. וגם שם, כולם עדיין קראו לו הרוסי.
אפילו שתמיד היה לו תג עם השם "יעקב" על האוברול של התחנה,
תמיד קראו לו "הרוסי". אמא הביאה זר יפה, אבל לא יפה מדי, כדי
שהוא לא ירגיש שזה מרחמים. יוני הביא עיתון של שישי, הוא אמר
שזה מאוד סמלי ושיעקב היה שמח אם היה רואה שפעם בחיים מישהו
נתן לו עיתון. ואני, אני שמתי לו זר של חמציצים שקטפתי לפני
שבאנו. נורא פחדתי ללכת ליד הקבר שלו והכל, אבל הנחתי את
החמציצים וחייכתי חיוך עקום. הם כבר לא יסחטו ממנו את המיץ
יותר.
עכשיו אני עובד שם, אצל הפיקה צביק המניאק הזה. מכונית אחרי
מכונית שואל "כמה ליטר", או "נטול עופרת?", מדי פעם מגניב
עיתונים של שישי לאיזה לקוח ועובר למכונית הבאה. |